אפשר להגיד על "הגולים", סרטו החדש של טוני גטליף, הרבה דברים. שהוא משעמם, שהוא איטי, שהדמויות קלושות והעלילה לא קיימת, אבל דבר אחד אי אפשר לגזול ממנו את הפסקול. ללא המרכיב החיוני הזה הייתה הצפייה הופכת לקשה מנשוא, אבל המוזיקה המקורית שיצרו טוני גטליף ודלפין מנטולה כה מלבבת אוזן, עד שכל הטענות מתקבצות לרצון אחד להביא הביתה את הצלילים האלה תכף ומיד, לדחוף אותם למערכת, להישען אחורה ולהתפנן. כל זה, כמובן, לא עושה מ"הגולים" סרט שנעים לצפות בו.
טוני גטליף הוא צרפתי יליד אלג'יר, ואת עבודת השורשים שלו הוא עשה על גבו של הציבור הרחב במגוון סרטים ("ונגו", "זר בין צוענים"). כעת הוא חוזר עם סרט חדש בו הוא מזמין את הצופה למסע רגלי מצרפת, דרך דרום ספרד, לאלג'יר. מדריכי המסע הם צמד הדמויות הראשיות, זאנו (רומיין דורי) ונעימה (לובנה אזאבל), זוג צעירים שיוצאים לטיול. את ההחלטה על ההרפתקה מקבל זאנו הגיבור בסצנה הראשונה, כשישבנו החשוף (והמצוין) מופנה למצלמה. "בואי ניסע לאלג'יר", הוא אומר לנעימה ולפטמותיה השרועות על מיטתו. והיא מסכימה. וכך לובש לו הזוג העירום את הבגדים, ויוצא לדרך.
גטליף, ככל הנראה, מכיר את המבנה הקלאסי של סרטי מסע. הגיבורים שלו, ממש לפי הספר, עוברים שינוי המתבטא בין השאר בכברת הדרך הפיזית שעשו. אבל בשונה מסרטי המסע הקלאסיים, הזוג של גטליף מרחף במשעולי הנוף כמו רוח, חסרי סיבה, בלי הסבר. הגורם היחיד שמניע את העלילה הוא רצונו של הבמאי עצמו להתמודד עם שורשיו, או עם המרחק שלו מהם. בגיל 43 חוזר גטליף אל המקורות. אני מניחה שסרט תיעודי שהיה מנציח את חזרתו האמיתית לבית המשפחה שלו באלג'יר היה מצליח לגעת היכן ש"הגולים" מפספס.
צינור פליטה
סרט, כמו פליטת פה, יכול לשקף את מהותו של מי שיצר אותו - "הדת שלי היא המוזיקה" אומר זאנו הגיבור למישהו שהוא פוגש בדרך. יכול להיות שבכך הוא מסכם את האיש שיצר את "הגולים". המוזיקה של גטליף נעה, יחד עם מסע הגיבורים, מאלקטרוניקה עכשווית, דרך פלמנקו ועד למוזיקה צפון אפריקאית. היא נמצאת כל העת באוזניות הווקמן של זאנו, אבל גם בהופעות פלמנקו שהם רואים בדרך, ובטקס ריפוי רוחני בו מנענעים הגיבורים את גופותיהם לקצב אגרסיבי מקומי.
המצע המוזיקלי מרופד במוטיבים של עור ומים. צלקות מקבלות תשומת לב, טיפות מים על עור זוכות לכבוד מלכים. המצלמה של גטליף אוהבת עור רטוב, לפעמים עד כדי חשד שמדובר באשמאי זקן וחרמן שהקולנוע הוא עבורו תירוץ (טענה שעלתה גם כנגד ברטולוצ'י ב"החולמים"). השחקנים, בכל אופן, נענים למצלמה ונותנים הופעה משכנעת גם בקטעים הביזאריים יותר (נגיסה תאוותנית בענפים של עץ). את רומיין דורי, הבחור היפה שמגלם את זאנו, אפשר למצוא גם ב"דוברמן" (ז'אן קונן) וב"CQ" המעוצב (רומן קופולה). לובנה אזאבל (נעימה) מצדה, יושבת חזק על משבצת התגלית החדשה.
געגועים וסקרנות הם הבטריה האימתנית שמניעה את גלגלי היצירה הקולנועית של טוני גטליף. שופטי קאן 2004 העניקו לו על "הגולים" את פרס הבימוי, הזכייה המשמעותית ביותר עבורו עד כה. מי שיאהב אותו יטען לחוויה מטאפיסית קשה הכוללת מוזיקה, תשוקה ורגש בערבוביה. מי שישנא יוכל לראות ב"הגולים" הפקה לא מוצלחת של הנשיונל ג'יאוגרפיק. כך או כך, את הפסקול אני רוצה בבית.