בצבא לומדים כלל חשוב בחיים אין לא יכול, יש לא רוצה. לוח המשדרים החדש של ערוץ 24 הוא כנראה יוצא מן הכלל, כי נראה שהוא ממש ממש משתדל, אבל עדיין לא מצליח. רואים שנעשה ניסיון כן להעמיד תוכן מוזיקלי מעניין ומהנה לשעה קלה, אבל אפילו בתכניות המוצלחות יחסית התוצאה היא רק כמעט טובה. במקום לתת מבט חדש על המוזיקה, ושפה חדשה לטלוויזיית מוזיקה, הלוח החדש ממחזר ומשחזר קונספטים ישנים ומוכרים.
קחו לדוגמא את "משולש ישראלי" של שמעון פרנס. פרנס מביא אמנים "ים-תיכוניים" לחדש שירים ישראליים מכל הזמנים (החדש ביניהם הוא "מי אוהב אותך יותר ממני" של ארקדי דוכין), ובין שיר לשיר דן עם אורחים באולפן על מוזיקה. בתכנית הראשונה הוא אירח את יוני רועה ומשה לוי, ושאל אותם על הלגיטימיות של מה שהוא מכנה "מכת הקאברים". מילא האירוניה בכך שבתכנית שלו יש רק גרסאות כיסוי, אבל בעיקר צרמה העובדה שהפורמט עצמו הוא קאבר כבר עשור שחידושים מזרחיים לשירי ארץ ישראל מציפים את הרדיו, עוד מאז שפיני חדד סילסל את "שני סיפורי אהבה קטנים" של נטשה וגל"צ הוציאו את פרוייקט "דרבוקה ישראלית". הייתי מוחל אם הביצועים עצמם היו מעניינים, אבל כולם מבוצעים עם אותה להקה ולכן יש להם עיבוד זהה, מין מזרחי לייט ידידותי לאוזון הוסיפו סלסול של דקלון, תקעו עוד ויאללה.
ב"מה נשמע", תכנית מעניינת שחזרה לעונה שניה, קוטנר פוגש אמנים בסביבתם הטבעית פחות או יותר, ומנסה לתהות על קנקנם. השבוע הוא הסתובב עם קובי אוז, כשהוא מאזן בין המפגש הבנאלי עם אמו של אוז (שמכינה, לא תאמינו, קוסקוס) ושאלות על הקשר בין גובה נמוך לדמות הומוריסטית, לבין דיון מעניין בהשתתפות אריק רודיך על שכל ורגש במוזיקה. מי שמציל את המצב הוא אוז, שיודע תמיד לשחק על שני הנ"ל, והוא מרואיין טוב בגלל הכשרון שלו לחשוף את הדרמה של חייו האישיים והיצירתיים. ובכל זאת, בסיום לא הרגשתי שההבטחה מתחילת התכנית להכיר את "קובי אוז האמיתי" התממשה.
שומרים על האוסול
אני מקווה שנהניתם באמת מקובי שלנו, כי אחרי "מה נשמע" עלתה תכנית חדשה בהנחייתו. גם 24 מנצל זמן מסך לפרסום עצמי ומארח את עצמו, כאילו מדובר בסבב טוק שואו בערוץ 2. האוננות המשיכה גם במגזין "My Music" בהנחייתו של רן לוי. המגזין, מעין גיא פינס של המוזיקה, פותח בחדשות השבוע, שרובן עוסקות בערוץ עצמו לוח שידורים חדש ב-24, פרס לשמוליק קראוס מטעם ערוץ 24, צילומי פרומו ל-24, כוסות חדשות בפינת הקפה של אולפני 24 וכיו"ב. למול הטון הרציני של התכניות של קוטנר ופרנס, ההגשה של לוי חיננית, אבל כל כך ילדותית שהתחשק לי להכין שיעורים בתורה. הבדיחות בינו לבין המגישות האחרות עבשות ומתוזמרות מדי בשביל ליצור אמינות או עניין, שלא לדבר על ראיון הטראש של ציקי לאבין עם יפה ירקוני, שכלל שאלות משעשעות כמו "איך היה לחיות בשחור לבן?". כתבת השטח שביקרה במסיבת היפ הופ (וחינכה את לוי: "כל ההיפ הופ הוא עניין מחתרתי") היתה גם היא ילדותית וקופצנית, ולשמחתה התוכן המצולם החזיק מספיק מים.
אם נמשיך מטה בסולם האיכות וטוב הטעם, ואז עוד קצת, נמצא את "דיבור צפוף", מגזין ההיפ הופ. המנחה, רוי אדרי, מבליט בו את כל מה שמגוחך, מזויף וגרוע בהיפ הופ הישראלי. את הצעקנות, הריקנות והלבוש שלו, שהוא לדעתי מכוער אפילו בסטנדרטים של היפ הופ, אני מוכן לייחס לחוסר ביטחון של תכנית ראשונה, ולפרגן לו שיהיה יותר רציני ונינוח עם הניסיון. אני פחות סלחן לגבי הצילום הרע דווקא בחלק הויזואלי של הדגמת הברייקדאנס (בפינה עם השם המוצלח "שברת שילמת"), העובדה שהראפרים הופיעו באולפן עם פלייבק (טוב, אם תאקט עושים את זה בהופעות, למה שלא יעשו את זה באולפן) או חוסר הטעם של האופנאית של התכנית. תוסיפו לזה את רמת הראפ הנמוכה שהפגינו פישי הגדול, המתמודדים בקרב והמנחה כשנדרשו לפריסטייל, ותקבלו עטיפה מכוערת למוצר רע.