רביב'לה עולמי

יש שני סוגים של אנשים בעולם: אלה שחושבים שברוקן סושל סין היא להקה נפלאה, ואלו שלא שמעו עליהם מעולם. שני הפרוייקטים הצדדיים של חברי הקולקטיב הקנדי – האלבום של לזלי פייסט (או בקיצור, פייסט) וזה של הגיטריסט אנדרו וויטמן תחת השם Apostle of Hustle, מציעים ביחד את התפריט המוזיקלי האפקטיבי ביותר הפונה לכלל האוכלוסיה. מצד אחד זמרת שאמורה להתחבב על כל מי שאהב את, ובכן, נורה ג'ונס. מהצד השני אלבום שכל אדם שמעדיף את האינדי רוק שלו אקספרימנטלי ונגיש כאחד, אמור לאהוב. Apostle of Hustle הוא אלבום שלם ומורכב. מאותם אלבומים שאחרי שהשירים נכתבו, ישבו באולפן עוד מספיק זמן כדי לעבוד על העיבודים שלו ולהפוך את התוצאה הסופית למעניינת יותר. הוא מאותם אלבומי אינדי רוק נדירים שמתכתבים עם מוזיקה קובנית ומצליחים להישמע מקוריים ולא פחות חשוב, טובים. הוא הוכחה נוספת לכך שכל מה שצריך בשביל לכתוב אלבום מוצלח זה רק עט מספיק מוצקה ודמיון מפותח (נסו לדגום את "Sleepwalking Ballad" ואת "Kings And Queens" ותקבלו מושג).

מבין כל חברי ברוקן סושל סין שבאו לעזור באלבום של וויטמן, בולטת במיוחד התרומה הווקאלית המרגשת של לזלי פייסט. לעומת האלבום התובעני שלו, שקרוב הרבה יותר ללהקת האם, אלבום הסולו השני של פייסט הוא אלבום לכל אוזן (לפחות לכל אוזן שמעדיפה את המוזיקה שלה מלנכולית ונעימה). החצי הראשון בו מורכב משירים שהיא כתבה לבד ובשיתוף עם גונזלס, כמו "Mushaboom", השיר שגלגלצ כנראה כבר לא יכניסו לפלייליסט שלהם. החצי השני מורכב מקאברים לשירים של רון סקסמית, פרנסואה הרדי, בי ג'יז ואחרים. בשני החלקים יש פופ צרפתי, דיסקו רך, ג'ז וצורות אחרות של איזי ליסנינג, כפי שאובחנו אי פעם על ידי כל אדם עם זוג אוזניים. אם תרצו תוכלו לראות באלבום של פייסט מתנה מושלמת ליום האם הבא, או אלבום קרוסאובר שיהפוך כל מאצ'ו למטרו. בכל מקרה, אם יש לכם לב, הגיע הזמן שישברו לכם אותו.

אפוסטל אוף האסל, "Kings And Queens" (יבוא, Arts & Crafts)
פייסט, "Let It Die" (הליקון)

לא מעט סיבות מובילות חברי להקה לנסות את מזלם באלבומי סולו צדדיים: לפעמים זו תוצאה של כותב שירים שהוא חצי דיקטטור וחצי גאון מטעם עצמו שמסרב לעזרה מחבריו. בפעמים רבות מדובר בדחף בלתי נשלט של אחד מחברי הלהקה לעשות אלבום שלם של אמביינט אקספרימנטלי.

יש מקרים, כמו אצל ג'ון פרושיאנטה מרד הוט צ'ילי פפרס, שזה שם בפרופורציה אחרת את מידת הכשרון הקבוצתי, ויש מקרים כמו אצל סטיב מייסון של הבטא בנד ז"ל, שזה גורם לך לדעת שיש על מי לסמוך כשהלהקה מתפרקת. במקרה של גרף ריס מסופר פרי אנימלז, זה עושה את הפעולה ההפוכה בדיוק, זה מכניס אותך לפאניקה מכל תוצאה של פירוק אפשרי. ייתכן שהאלבום הזה הוא חלק מאותו הומור וולשי שגורם לסופר פרי לנסוע בטנק ולהתלבש כקופי אדם, אך סביר יותר שזה מקרה של אדם שמתאהב בשירים שלו עד כדי אובדן מוחלט של ביקורת עצמית. למרות שהשירים האלה נשמעים כמו משהו שהוא כתב בגיל 14. אפילו שהם לא הוקלטו, מכל הסיבות הנכונות, על ידי הלהקה שלו. צריך לקוות שגרף בזבז כאן את כמות השירים הגרועים שלמוזיקאי נפלא כמוהו מותר לכתוב בחיים שלמים.

אלבום הבכורה של גרף ריס הוא דבר לא לגמרי ברור. זאת אומרת, ברור שהשירים הם בשפה הוולשית, ושמבחינת האיכות זה דומה יותר ללהקת הנעורים שלו (Ffa Coffi Pawb) מאשר לזו הנוכחית. ברור שזה נשמע כמו משהו שהופק באמצעים חובבניים, ושזה נשמע יותר כמו התרשלות מאשר לו פיי אידיאולוגי. ברור שהשירים עצמם הם שמחים ושובבים בצורה כמעט אינפנטילית, ושאם היינו מבינים את הטקסטים יכול להיות שהיינו נהנים מהשנינויות. ידוע שמדובר בדמואים של סופר פרי אנימלז שהוקלטו תוך שבוע.

מה שלא ברור זה מדוע הוא בחר להוציא את אותם דמואים רבע מבושלים ולא מוצלחים, בהתחשב בכך שסופר פרי מוציאים אלבומים בקצב משביע רצון, ואמורים להוציא אלבום חדש (וגם אוסף בסדרת " Under The Influence") בתקופה הקרובה. למזלו, וגם למזלנו, ישנן שתי בלדות ("Pwdin Wy 2", "Ambell Waith") שעומדות בסטנדרטים המצופים ממנו. כל כיוון אחר שהוא היה פונה אליו, אפילו אם היה בינוני כמו פרוייקט הקולאז'ים של סופרי פרי ופול מקרטני, היה מתקבל על הדעת כאמצעי לביטוי אינדיבידואלי. כשמדובר בסופר פרי אנימלז בגרסת הסויה פרוטאין, זה שום דבר אחר מלבד טעות.

גרף ריס, "Yr Atal Genhedlaeth" (יבוא, placid casual)