"סבא סיביר" הוא הסרט השני בפרויקט "דוקולב", בעזרתו מנסה קולנוע לב לכוון את הספוט אל העשייה הדוקומנטרית בקולנוע הישראלי. הבמאי עידו הר, בוגר טרי של ביה"ס "סם שפיגל" בירושלים, עשה כמו שעושים יוצרים דוקומנטריים רבים בתחילת דרכם, והתחיל בתוך הבית, כשהוא הופך סדרים ומעורר שדים משפחתיים. במרכז הסרט, מציב הר את אמו מרינה. אישה חדה וצינית שנולדה לפני חמישים ושבע שנים בברית-המועצות לשעבר, וחיה היום בצפון הארץ עם בעל צבר משעשע, ילדים נחמדים וחברים לרוב. הדבר היחיד שמעיב על האידיליה היא העובדה שלא פגשה מעולם את אביה, שהיה קצין בצבא האדום כשהכניס את אמה להריון, ובמקום למלא את חובתו כאב נטש אותה ונעלם בערבות סיביר.
לא בגלל כוונות נסתרות לתגבור החוויה האנתרופולוגית, אלא בעיקר בשל מחסור בחברים פנויים, מצאתי את עצמי צופה בסרט "סבא סיביר" עם סבא שלי. זה לא שאני וסבי משמשים אחוקים זה לזה בימים כתיקונם, אך אחרי שאפילו "ההוא מהעבודה" סירב להזמנתי, פניתי אל מי שבדרך כלל שומר על יומן נקי, בלי שידעתי כמה משמעותית היא ההזמנה. לא בכדי בחר עידו הר בכינוי הלועזי "Melting Siberia" לסרטו, שכן ממש כמו שנמס השלג הסיבירי לחומה העז של המלודרמה, כך הומס במהרה גם קרח המבוכה שביני לבין סבי, ואני זכיתי ברגע של אחווה חוצת דורות שעוד לא ידעתי כמותו.
סוף העולם צפונה
הסרט מתחיל כשעידו מאתר את סבו בעיר נובוסיבירסק שברוסיה, אחרי חיפושים אינטרנטיים קדחתניים. גורם הסקרנות גובר על הכעס שהצטבר במשך שנים, ומרינה יוצרת קשר עם המשפחה שלא הכירה. בשיחת טלפון עם אחותה למחצה שלא ידעה עליה מעולם, מתמוססת מרינה לעיני המצלמות ומפרקת את החזות הקשוחה לחלקיקי רגשנות ילדותית. מותירה בארץ את החספוס הישראלי המגולם בקומיות על-ידי בעלה ואת אמה הקשישה שאיבדה את יכולת הדיבור אחרי שנים של כמיהה אל אהבת הנעורים שזנחה אותה, נוסעת מרינה עם בנה אל נובוסיבירסק, "סוף העולם" כפי שהיא מכנה אותה. שם היא פוגשת את טוביה אביה, זקן חביב עם רעיה חייכנית, בת אוהבת ונכדים זבי-חוטם. חייל "גיבור" שקירותיו מעוטרים באותות גבורה, אך לא היה מספיק אמיץ בכדי להיות לה לאב.
הר לא משתמש בטכניקות יוצאות דופן כדי להעביר את הסיפור שלו. הצילום והעריכה שומרים על סטנדרטיות צנועה, בלי שום קריצה אומנותית מיוחדת לכיוון הצורה או התוכן. מה שטווה את הסרט לכדי רשת אמוציונאלית שאי-אפשר שלא ליפול בה, הוא הסיפור הכה דרמטי, ודמותה המרתקת של מרינה. הישראלית הקוצנית שנועלת רק נעליים נמוכות, אך כשהיא אורזת למסע השורשים הרוסי שלה, מודדת פתאום את העקבים מפני ש"חשוב לה לבוא לשם גבוהה". מרגע שעובר הסרט אל החלק המצולם בניכר הקר, מתעצמת המלודרמה לממדים תיאטרליים לחלוטין. מבוכת הסבא-נכד המוכרת השוררת בין עידו לטוביה משמשת כבמה עליה מוצגים דיאלוגים מהפנטים וסצנות סלון צ'כוביות סוחפות. הנוף מושלג, אך ההתרחשויות רוחשות אש. הבל-הפה קפוא, אך הדיבורים בוערים מרגש.
אמנם פטפטת בחדרים סגורים היא בדרך כלל סממן לסרט תיעודי משמים, אך במקרה זה נפל בחלקו של הבמאי סיפור סוחף מאין כמותו, שכאילו נכתב בידי תסריטאי. דיאלוגים דרמטיים מתוזמנים היטב, רגעים קומיים משובצים במקומות הנכונים, ומבנה עלילתי מובנה לגמרי, עם שיא דרמטי בו נחשפים כל הסודות ונאמרת האמת הצורמת במערומיה, וסוף מר-מתוק שמשאיר חומר למחשבה. מדובר במנה משביעה ומשכרת, ספוגה בשחוק, דמע ווודקה, על-פי מתכון רוסי עתיק. כשעלו הכתוביות והבטתי ימינה אל סבא שלי, גיליתי שלשווא סילקתי את הלחלוחית מעיני. גם הוא בכה.