"הרגלים רעים" זוכה ליחסי ציבור אגרסיביים למדי בתור "הרומן הראשון של אגור שיף, אשר שני קבצי סיפורים שלו כבר זכו לשבחי הביקורת ולפרסים ספרותיים". אך לא כך במקרה שלפנינו. הרומן הקצר של שיף הוא ספר קליל, משויף ומלוטש, אך רחוק מלהוות חידוש של ממש בנוף ספרות המקור הצפוי למדי לאחרונה.
"הרגלים רעים" מספר על מסעם של אלימלך בן ציון הקשיש החריף והנוקשה, ועמירם, בנו בן הארבעים והגוסס, היוצאים ללונדון כדי לרכוש לעמירם ניתוח השתלת כבד שיחזיר לו את חייו שאותם מעולם לא מימש. דרכם הישרה כמסלול באולינג של השניים מתנגשת חזיתית במספר ערוצי חיים אחרים בבירה האירופאית האפרורית. החל מג'ורג' לילי - שומר חניון בית החולים הזקן והנכה - דרך אנאבל, הומלסית ג'אנקית ידידותית מדי, קלוד - סוחר סמים וסחטן ישראלי הבונה לעצמו זהות חדשה בניכר - וכלה באמיל חורי, בלש המשטרה הדרוזי שהגיח ללונדון להחזירה ארצה.
כפי שניתן להבחין, שיף יוצר כאן שרשרת של דמויות שקל לפתוח ולסגור אותה, כגורמט ג'וצי גדול מדי על פרק יד דקה. היחסים בין הדמויות מוגדרים וברורים כהוראות הרכבת רהיטים של איקאה. על אף העידון הלא מבוטל שנוקט בו שיף, המורכב רובו מזהירות והעדר תעוזה בחלקים שווים, מהלכיו הם מהסוג שניתן לראות מתקרבים ממרחק של קילומטרים, כמו גמל לנווה מדבר. מדובר באוסף דיכוטומיות, ניגודים מובהקים, שנועדו ליצור מתח ושיווי משקל במבנה הספר, אך מצליחים רק חלקית במשימתם. ג'ורג' לילי שאיבד את עינו, רגלו וביטחונו העצמי כתוצאה ממארב של הלח"י בעת שירותו כסרג'נט במשטרת פלסטינה, הוא הניגוד של אלימלך, המתגלה כמובן כאותו איש לח"י שארב לו. המאבק שנקטע באיבו בין ג'ורג' לאלימלך, לפני עשרות שנים, מתחדש בכניסה לחניון בית החולים בו ממוקם מרכז ההשתלות. המאבק הזה אמור להיות הציר המרכזי של הרומן, מרכז הכובד הסיפורי רצוף הפלאשבקים שסביבו מתפתלות דמויות המשנה וניגודיהן. לדוגמה עמירם הגוסס המבקש להמשיך לחיות בכדי לפצות על החמצותיו ניצב כמול אנאבל שופעת החיות המחפשת את המוות הלבן, ואילו, קלוד חובב היוגה והבריאות עומד מנגד אמיל חורי רודף השמלות וזנבות הסיגריות.
טכנאי ספר
נקודת הכשל המרכזית של הרומן מגיעה במקום בו אמינותו הפנימית מתמוטטת, בשלב המוקדם בו חוברים ג'ורג' ואלימלך למזימה משותפת ומופרכת, המערערת את האיזון הפנימי של הרומן. הידידות המהירה כמריחת חמאה על טוסט, חלקה ושמנונית כמוה, מבטלת באחת את המתח הבסיסי בין הקורא ליצירה ומשטיחה את דמויות הרומן לכדי דמויות ברומן. על אף ההשקעה הלא מבוטלת שנועדה לעבות ולהדגיש את עולמן בין שלדי המשפטים ורצועות הסיפורים הקצרים כמיטב מסורת הכתיבה הרזה, הדמויות לא מצליחות להתקיים גם לאורך הסיפור וגם לעומק עצמן. בחלל המושטח שנותר ממשיך הסיפור להתקדם בקלילות מקרטעת. עכשיו, לאחר שנפטר ממטענים מורכבים אפשריים, מתפנה שיף להמשיך אל סיטואציות קומיות ושנינויות מודעות לעצמן המעלות חצי חיוך של הבנה וחצי של חמלה. פחות על הדמויות והמתרחש במציאותן, ויותר על הסופר שיכל לתת להן הרבה יותר מהמציאות הזאת להתבסס בה.
שיף אכן פועל כאן כטכנאי ספרותי מקצועי, העוקב בקפדנות אחר מערכת חוקים מובהקת ואינו שוקל לרגע שבריר של סטייה. במקרה שלפנינו אין מדובר במחמאה, מאחר וסטיות, הפרעות קלות ושיבושים של דפוסים מקובעים הם מרכיבים הכרחיים של הדבר הזה המכונה דמיון יצירתי. ולא שאגור שיף נעדר דמיון, אלא שהוא דואג לעבוד בשעות מסודרות, לדפוק שעון ולא לחרוג מגבולות הביטחון הכרוכים סביבו במהודק, מדי. בדרכו השיטתית, אגור לקח כאן מספר סיפורים קצרים, כרך אותם אחד בתוך השני, נתן לכולם אחדות סגנונית ברורה - חסכנית עד אימה בתיאורים מעוררי רגש, תסריטאית בדלותה החזותית וביובשה, קרה וקלינית בריחוקה - הוסיף מעט קישוטים שיעצימו את הדלות (מרוץ סוסים, תשוקות מיניות בלתי ממומשות) וסיים עם "הרגלים רעים".
אין מדובר בסיום רע, אמנם לא במקום הראשון, אך ודאי לא כזה הדורש לירות בסוס בסוף. בתוך המקצה המתאים לו שיף מצליח לשמור על מקום לא רע במרכז עם נטייה קלה קדימה. רק נקווה שבמרוצים הבאים הוא ירשה לעצמו, בחסדי הוצאת ספרים יצרנית ומסחרית קצת פחות, קצת יותר הקפות על המסלול.
אגור שיף, "הרגלים רעים" (זמורה ביתן)