חשבונות בנק, מהדורות החדשות, בוליביאנים רעבים ושורות של מספרים ירוקים רצים על מסכים החומרים מהם עשוי המטריקס שבו אנו חיים - מזמן לא פורקו באופן כה יסודי כמו בסרט "התאגיד". אל תטעו, לא מדובר בעוד אחד ממפגני הדוקו-אקטיביזם הקלים לעיכול מבית מדרשו של מייקל מור, אלא בסרט שקט ושקול, שמתגנב מאחורי הגב ולופת אתכם, מרותקים, למשך כל 145 דקותיו. הוא לא מנסה להטיף לכם שמקדולנד'ס זה רע ושצמחוניו?ת עושות את זה טוב יותר; וגם לא לשדל אתכם להצטרף להסתדרות החדשה או לזנוח את עולם המותגים, אלא סוקר ביסודיות את הישות המשונה הזו, בת כלאיים משפטית, שהיא היא "התאגיד".
המונח "תאגיד" הוא בסך הכול מונח משפטי, המצאה של החוק האמריקאי מסוף המאה ה-19, שמתאר התארגנות של מספר גופים המתפקדת כישות נפרדת לכל דבר ועניין. אם זה נשמע לכם כממבו ג'מבו משפטי, נסו לחשוב על יצור כלכלי, מדומיין, שמתפקד כיותר מסך כל רכיביו, ולו אחריות משפטית ואינטרסים משלו.
ואם מדובר ביצור נפרד, אין שום סיבה שלא לנתח אותו פסיכולוגית, לבחון את מניעיו ותאוותיו. הסרט, אם כך, מתנהל כאבחון פסיכיאטרי של אותה ישות, כשלאט לאט עולה כי אותו יצור כלכלי-משפטי, שהמציא האדם, לנוחיותו, מגלה סימפטומים מדאיגים של פסיכופטיות: הוא אינו בוחל בשקרים, בפגיעה בזולת ובניצול, הוא חסר מעצורים ודורסני כלפי מתחריו יהיו אלה תאגידים אחרים או איכרים בוליביאנים עניים. גרוע מכל: מכיוון שהוא אינו אנושי, אין לו שום סממני אנושיות לא חמלה, לא חסד ולא רחמים. וזה לא הסוף. הסוף הוא, שכיום התאגידים בעולמנו מתפקדים כשיטת המשטר הרווחת בעולם, שמותירה מאחוריה את הדמוקרטיה והליברליזם המערבי הרחק מאחור.
מי תהום
כולם כבר יודעים שיש תאגידים שמחזור הכספים שלהם משמעותי יותר מזו של מדינה בינונית, שתאגידים הם עניין בינלאומי שאינו עוצר בגבולות של לאום, ושהם מייצרים מוקדי הזדהות רלוונטיים יותר מזו של המדינה המודרנית. בסופו של דבר הכול נפרט למטבע קשה: מה ממותג יותר: להיות ישראלי, או צרכן מקדונלדס? לצפות בפוקס או להיות אזרח בוליביאני? להעריץ את סמנתה מ"סקס והעיר הגדולה" או להיות סוציאליסט פוסט-מרקסיסט?
לא בכדי אני דוחפת לכל פסקה את הסיפור הבלתי ייאמן על בוליביה. למדינה הזו יש חוב עצום לבנק העולמי; חוב שהוא כפיסטוקים לביל גייטס או לכל תאגיד נפט באשר הוא, אבל עבור מדינה דרום אמריקאית זו הוא בלתי אפשרי כמו מבצע גיוס של 300 טריליארד דולר ביומיים. התאגידים להם בוליביה חבה את הכסף יכולים להסתדר טוב טוב גם בלעדיו, אבל לתאגיד, כאמור, אין רחמים, והוא רוצה את ליטרת הבשר שלו. אזרחי אחת הערים במדינה התעוררו בוקר אחד לעולם שבו המים שלהם שייכים לתאגיד הבינלאומי "וכטל", ולמקרה שתהיתם, זה כולל גם את מי הגשמים. ככה לחצו התאגידים, שלחצו בתורם על הבנק העולמי, שלחצו על ממשלת בוליביה, ולה, כאמור (חוב זה חוב, ואף מדינה לא רוצה שיפלשו לשטחה כך סתם), לא ממש הייתה ברירה. מול תאגיד אין חוכמות, מי שלא שילם על מי הגשמים קיבל זימון למשפט וביתו הוחרם. לתאגיד "וכטל" אין אלוהים. והוא לא היחיד.
עד הסוף המר
תאגיד התקשורת פוקס, זה שמספק חדשות פרו-ישראליות כמו שכולם כאן אוהבים, החליט לגנוז כתבה א-לה רפי גינת לתושבי פלורידה של מתוכניות התחקיר שלו. התחקיר חשף דליפה של הורמון גדילה לפרות לתעשיית החלב. נו, "דברים חמורים יותר כבר קרו במפעל של תנובה", אתם בטח אומרים לעצמכם. ואתם צודקים, כמובן. אבל ההתנהלות של פוקס, לעומת זאת כזה עוד לא היה לנו. פוקס החליטו לגנוז את הכתבה לא משום שאיימו עליה בתביעה, ובטח שלא משום שהתחקיר היה רשלני, אלא מסיבה אחת, מבעיתה בפרוזאיותה. החברה שייצרה את ההורמון איימה שלא לפרסם יותר ברשת. אחד מאנשי החליפות של התאגיד אפילו לא טרח למצמץ כשפיטר את העיתונאים באומרו "זה עתה שילמנו שלושה מיליארד דולר בעבור תחנות הטלוויזיה. אנחנו נגיד לכם מה החדשות: החדשות הם מה שאנחנו אומרים שהוא חדשות".
יוצרי הסרט מציפים את המסך בעובדות, מספרים ונתונים יבשים: תאגידים מזהמים מאגרי מים; נייקי מוכרים חולצות שעלו 7 סנט במאה דולר ; ילדים באינדונזיה מקבלים פחות מעשר סנט ליום; מדינת עולם שלישי הוציאה להורג פעילים נגד תאגיד נפט; IBM סיפקו את הכרטיסיות לתעשיית ההשמדה הנאצית; המנכ"ל של תאגיד הנפט דווקא נראה טיפוס נחמד, הוא בסך הכול מנסה לרצות את בעלי המניות.
145 דקות. לא הצלחתי לראות את זה עד הסוף. ככל שנקפו הדקות הלכתי והתכווצתי מול המסך. מה אפשר כבר לעשות מול אותם תאגידים, גופים כל יכולים, הניבטים מהטלוויזיה, מהארון ומהמקרר? האם יש בכלל פרצה במטריקס הדורסני הזה, המונע בידי תאוות בצע לא אנושית? לקראת השעה השניה בסרט, כשממשלת בוליביה שולחת את הצבא שלה, במימון תאגידים בינלאומיים, לירות אש חיה במפגינים המוחים על מדיניות המים, כבר לא יכולתי יותר. כיביתי את הטלוויזיה, נכנסתי למיטה וסגרתי את האור.
התאגיד, 22:00, ערוץ הוט פריים