יש הרגשה שיש סרטים שנעשו כדי לזכות בפרסי צילום. אני יכול לדמיין את אריק ואלי, במאי "הימלאיה" הצרפתי (אין זה סרט צרפתי של ממש - השפה, השחקנים וההוויה הם טיבטיים), סוקר את הגבעות המושלגות, מעורפלות, מטורשות של טיבט וחושב לעצמו שלעשות פה סרט יכול להיות נחמד. הרבה אור, מכל הסוגים. תרבות זרה. "הימלאיה" הוא באמת סרט נחמד, אין א נשיונל ג'יאוגרפיק קיינד אוף וויי.
הסיפור של "הימלאיה", שאכן זכה ב-2000 בפרס הצילום והפסקול של האוסקר הצרפתי, הסזאר, ואף היה מועמד לאוסקר האמריקאי לפרס הסרט הזר - הפעם מטעם נפאל, עוסק בריב בין מנהיג השבט הזקן ומתחרהו הצעיר. בדרכו חורך ואלי, טייל מנוסה בסרט הביכורים שלו, תימות כמו זקנה, אהבה, מנהיגות, אמונה וכוח רצון, הכל בדרך לזווית המושלמת בה תשתקפנה טיפות הטל עם השמש. בבימוי חלש האופי הזה הוא מחסל בקלות את התסריט האטרקטיבי, ומגיש מוצר המתאים יותר לסיפור תמונות במגזין טבע.
הבונוס האטרקטיבי היחיד שמוסיף ואלי לסרט היפהפה הזה, שבכוחו לפצות על הבימוי החפיפניקי והכחוש, הוא העיון המדויק בתרבות הטיבטית, כפי שרק טייל מנוסה כמוהו יכול לספק. בקצת יותר משעה וארבעים תקבלו מקוצרת על המשפחה, החברה, היחס לאלים ולאמונה, והמוות בחברה הטיבטית.
בתור לרופא השיניים שלי אני אוהב לעיין ב"מסע אחר". אם אתם מעדיפים "מוטו", עזבו את הסרט הזה בצד.
אני אוהב אותך אין א נשיונל ג'יאוגרפיק קיינד אוף וויי
24.5.2001 / 18:22