לא לראות

פעם גם אני חשבתי שריי צ'ארלס הוא עוד זמר שחור ועיוור עם כמה שירים נחמדים, חליפות אייטיז מצחיקות ותנועות גוף מצחיקות עוד יותר. משהו בין סטיבי וונדר וליונל ריצ'י. עד שלפני כמה שנים, בסוף השבוע שבו ירד שלג במצפה רמון, הקשבתי לתקליט המשותף של ריי צ'ארלס ובטי קרטר משנת 61'. מאז, וזו לא הגזמה, זהו התקליט האהוב עליי בעולם. הקול המתפנק והמלאכי של קרטר מתנגש בעדינות בשירה האנרגטית והרגישה של צ'ארלס עד שאפשר לבכות. יתר התקליטים של הגאון העיוור שקניתי בעקבות אותו סוף שבוע סוער גרמו לי להבין את מה שאמריקה ידעה כבר בשנות החמישים - אף אחד, אבל אף אחד, לא שר כמו ריי צ'ארלס.

לכן, ההחלטה להשמיע את קולו האמיתי של צ'ארלס בכל פעם שג'יימי פוקס, השחקן המגלם את דמותו בסרט "ריי" פותח את הפה, היא ההחלטה החכמה ביותר שקיבל הבמאי טיילור האקפורד. זה לא רק גוון הקול המיוחד, שלא מזכיר אף אחד אחר. ריי צ'ארלס הוא מלך הניואנסים בשירה, אלוף ההגשה. אפילו יותר מסינטרה. בשורה אחת מכוונת, הוא מעביר רגש שמסוגל לגרום לאולם עם אלפי אנשים לרחף באוויר ולרצות לצעוק. חזק. כי האנרגיות שזורמות לו בתוך הקול וחוש הגרוב הבלתי ניתן לחיקוי שלו, פורצות החוצה בכזו עדינות מסוגננת, שגם אמריקה הלבנה והגזענית להחריד נמסה בפניו. בין אם זה "What'd I Say" החשמלי או "Georgia" הקיטשי, הקול של ריי צ'ארלס, ממש כמו הפרסום ברדיו - עובד.

אבל למרבה הצער, זו גם הייתה ההחלטה החכמה האחרונה שנעשתה בעבודה על הסרט הזה. החיים של ריי צ'ארלס היו רווים באלמנטים דרמטיים: אחיו הקטן טבע לנגד עיניו כשהיה ילד, הוא איבד את ראייתו בגיל 7, התמכר להירואין, בגד באשתו ללא הפסקה, הוא היה הזמר השחור הראשון שהפסיק להופיע מול קהל שיש בו הפרדה בין שחורים ללבנים, וגם, ככה על הדרך, שינה את המוזיקה הפופולרית לנצח. אבל הסרט, על אף אורכו המייגע, נראה בערך כמו המשפט האחרון שקראתם. סצינה רודפת סצינה, אירוע רודף אירוע, ושום דבר בעצם לא נוגע. הרגע הדרמטי שבו הוא מחליט לא להופיע בג'ורג'יה הגזענית ובכך להסתכן באובדן הכנסות משמעותי (וריי צ'ארלס ידע לעשות כסף מהמוזיקה שלו) מקבל אותה התייחסות שטחית שמקבל רגע דרמטי אחר – הפעם הראשונה שבה הזריק לעצמו הירואין.

רק למפנה אחד בחייו של צ'ארלס מעניק הסרט חשיבות יתרה - מות אחיו. שם מצילה את הסיפור הביוגרפי היבש השחקנית המתחילה שרון וורן, שמשחקת את אמו של ריי צ'ארלס רובינסון הקטן והופכת כל פלאשבק מהילדות לסצינה מצמררת, נוגעת ואפקטיבית. בניגוד לשלל הביוגרפיות הקולנועיות שמנפקת הוליווד לאחרונה ("הטייס","בחזרה לארץ לעולם לא","החיים על פי פיטר סלרס"), "ריי" לא מצליח למצוא את הטריק שהופך סיפור חיים מעניין לסרט מרתק. המשחק המדויק של ג'יימי פוקס, (שאמור להביא לו את האוסקר) ובחירת השירים המוצלחת לא מצילים את "ריי" הסרט והוא נשאר בגדר צפיית חובה רק לאוהדיו המושבעים של ריי הזמר.