ג'יימס מרפי מנגן בבית שלי

"הייתי שם. הייתי הראשון שניגן את דאפט פאנק לילדי הרוק. ניגנתי אותם ב-CBGB's, כולם חשבו שאני מטורף. כולנו יודעים. אני הייתי שם.
אף פעם לא טעיתי. עבדתי בחנות תקליטים. היה לי הכל לפני כולם.
התעוררתי עירום על החוף באיביזה ב-1988.
אבל אני מאבד את היתרון שלי לטובת אנשים יפים יותר, עם רעיונות יותר טובים ויותר כשרון.
והם, למעשה, ממש, ממש נחמדים.
שמעתי שאתה והלהקה שלך מכרתם את הגיטרות שלכם וקניתם פטיפונים.
שמעתי שאתה והלהקה שלך מכרתם את הפטיפונים וקניתם גיטרות.
שמעתי שכל מי שאתה מכיר יותר רלוונטי ממי שאני מכיר."
(אל.סי.די סאונדסיסטם, "Losing My Edge")

לאנשים שלא עושים מוזיקה קל יותר להתחבא מאחורי ביקורות ארסיות ומנומקות, כי הם לא יצטרכו לעולם להתמודד עם כאלה בעצמם. מוזיקאים שהיו בצד השני ויצאו מזה בשלום, נוטים לשכוח שהם בכלל התעסקו בלדבר על זה קודם. קחו למשל את ניל טננט מהפט-שופ בויז - מישהו יכול לצטט היום ביקורת שכתב כשהיה עיתונאי מוזיקה, כמו שאפשר לצטט את שלל שירי הפופ המופלאים שיצר? על אחת כמה וכמה, לקחת טקסט כמעט עיתונאי במהותו ולתרגם אותו לשיר, שיישמע כמו שיר, האם זה באמת יכול לעבוד מבלי שתכירו את האמן באופן אישי ותסלחו למגלומן הקטן? ובכן, אם כל נאד שמדבר על מוזיקה היה מסוגל לתרגם את זה לשיר כמו ג'יימס מרפי, פלצנות הייתה מילה נרדפת ליופי. מרפי, חצי צמד ההפקה המוביל, DFA, ובעיקר מהנדס להקת LCD Soundsystem, מוציא השבוע את אלבום הבכורה של LCD, והוא נקמה מוזיקלית בכל מי שגרם לו לאבד את הקצה שלו, נקמה מתוקה לפחות כמו זו של איניגו מונטוייה ("יו קילד מיי פאדר, פריפר טו דיי") בסרט "הנסיכה הקסומה". מרפי לא צריך להגיד יותר שהוא "היה שם" בכל התרחשות מוזיקלית משמעותית משנות השבעים והלאה. הוא ההתרחשות עצמה. הוא שם ממש בשנייה זו, ואנשים יגידו בעוד עשרים-שלושים שנה - אני הייתי שם, כשיצא האלבום הגדול הראשון של 2005.

"אם תביטו במה שיוצא בלייבל שלנו, ננחת במשבצת הפוסט-Pאנק בגלל שאנשים מייחסים את זה עכשיו לדאנס מיוזיק. פוסט-Pאנק לא היה מוזיקת ריקודים. הוא היה אנשים שעשו מוזיקה, אחרי שנגמר פרץ האנרגיה של הPאנק ... במסורת הניו יורקית במיוחד היו הרבה אמנים ניסיוניים וחזותיים שעשו מוזיקה. זה מה שהיו ליקוויד ליקוויד ו-DNA. האנשים האלה היו אמנים ואחת צורות הביטוי שלהם הייתה מוזיקה ... אבל כמה שירים היו אז שאפשר היה לרקוד איתם?"
( ג'יימס מרפי בראיון למגזין THE WIRE ).

הפוסט-Pאנק של האייטיז היה חזון. בין אם בניו יורק או בבריטניה, עם הרכבים כמו P.I.L וגנג אוף פור שבנו סאונד חדש, שהורכב מהלכלוך של הPאנק, גרובים שחורים ויומרות אמנתיות. ג'יימס מרפי גדל על הדברים האלה, אבל חווה בזמן אמת גם את חוסר המחויבות וקלות הדעת של הדאנס. עכשיו תארו לעצמכם את מארק אי סמית הסרקסטי, סולן להקת ה-Fall, מהרכבי הפוסט-פאנק הבריטיים החשובים של האייטיז, מרוקן חביות של בירה ויוצא לחגוג ברייב משכר חושים. קיבלתם את השיר שפותח את האלבום של LCD: "דאפט פאנק מנגנים אצלי בבית". מרפי לא מתיימר להרשים אף אחד. הוא לא צריך שתחשבו שהוא אומנותי. הוא בסך הכל עושה חיים, בשיא הפשטות. מצד שני, הוא פי עשר יותר מודע לעצמו מ-!!! (צ'ק צ'ק צ'ק), הכוכבים הגדולים של הPאנק-Fאנק ונטול אבק כוכבים לחלוטין. הוא בונה ביטים חדשים ועשירים שמורכבים מרוק-אנ'-רול, ניו-ווייב ודיסקו-האוס מזוהם, אבל למרות ההקפדה ההפקתית על הפרטים, מרפי משוטט ביניהם כשהוא גורר באפתיות את נעלי הבית שלו, ומשתרך אחרי כרסו המשתפלת כאילו הוא The Dude מ"ביג לבובסקי".

לא בטוח שגיבורי הילדות הסוררים והסהרוריים שלו היו מאמינים שכך יתחנך בנם הרוחני. מרפי בקיא, וזה ניכר, באלבומיהם הקלאסיים של הרכבים כמו סואיסייד ו-Wire. הוא גם הכיר את ימיו האפלים של איגי פופ ב-"The Idiot". אבל הדם של אלה, שזורם בעורקי היצירה שלו, מפעפע בכזה חום ושמחה, שאפשר רק לברך על כך שמישהו ראה את האור ביצירות פסימיסטיות שכאלה. וזו לא רק ההשפעה של האסיד-האוס מחד, והצד הפראי של איגי פופ והסטוג'ז מאידך. זו גם ההערצה שלו, כפי שאפשר לקרוא בראיון ל"ווייר" לסליי סטון. השפעות Fאנק מעולם לא נשמעו כל כך נטולות מאמץ מאדם כל כך לבן.

האלבום של LCD הוא דיסק כפול, אחד הוא התקליט ה"חדש", והשני הוא אוסף הסינגלים המופתיים שיצאו בשנתיים האחרונות. החלוקה הזאת נובעת, כנראה, מאופיו האספני של מרפי, זה שאומר - צריך להבדיל ברמה הארכיונית בין אז לעכשיו. זה לא באמת משנה – מדובר בעצם ביצירה אחת, שכוללת את כל הטוב של האיש הזה. מוזיקת ריקודים לרוקרים אלטרנטיביים, ורוק-אנ'-רול לדור האלקטרוני. הגבולות מטושטשים, ועל הזין שלו מה תגידו ואיך תגדירו, בעיקר כשהכל כל-כך כיף. בכל סחף הגרוב הזה, נמצאים גם "Great Release" הנוגה והקסום, שמזכיר את אלבומי הסולו הראשונים של בריאן אינו ו"Never As Tired As When Im Waking Up", בלדה שמזכירה את "Dear Prudence" של הביטלס.

האזינו לכל התקליט הכפול הזה מההתחלה עד הסוף, ושירו עם מרפי: "אני הייתי שם, אני הייתי שם" - באחת הפעמים הנדירות בהיסטוריה שבהן אפשר היה להאמין להייפ.

אל.סי.די סאונדסיסטם, "LCD Soundsystem" (הליקון)