התקשורת מאוננת

לאחרונה נדמה שהעיתונות הכתובה הפכה למה שהמדבר מייצג בעיני האוקיינוס: בדיחה עצובה. בהתאם לזאת, שלושה עיתונאים מוכשרים בחרו בשבועיים האחרונים להאיר את מצבה העגום של העיתונות. שלושתם תל אביבים, מה שכיוון את נקודת מבטם לתחומים שמגזין תקשורת כבד ראש כ"העין השביעית" ימצא בהם פחות עניין: יוקרה, הטבות וסטטוס.

יהודה נוריאל תיאר ב"תרבות מעריב" את העיתונאי המודרני כמי שנדרש לכישורים מיוחדים בתחום ה"בחשנות". נוריאל, באמצעות הז'רגון העממי שהוא מטפח מאז אימץ את אג'נדת הקיפוח המזרחי - אג'נדה שהקנתה לו פינה יוקרתית בערוץ 2, אותו הוא תוקף, למרבה הפרדוקס שסמוי מעיניו, כערוץ שמשמר את הפער העדתי - אף הנהיר לקורא הנבוך מה היא אותה "בחשנות". בימינו, לדבריו, עיתונאי שרוצה להתקדם יבכר שיחות קפה בנוגע למינויים בברנז'ה על פני השקעה במערכת יחסים עם מקורותיו. אין ספק: נוריאל הצליח להיות העיתונאי העברי הראשון שכל שניתן לבקש ממנו זה רק שלא יפעל בהתאם לכלל של "נאה דורש נאה מקיים".

בעקבותיו פירט גם גל אוחובסקי, באחד הטורים המעורטלים והמעניינים ביותר שנכתבו לאחרונה ב"עכבר העיר", כיצד התכווצה משכורותו מ- 19 אלף שקלים (ומכונית) לסביבות שכר המינימום תוך שנתיים. אוחובסקי, עיתונאי עתיר זכויות, כתב באומץ; בין היתר משום שממרום גילו ומעמדו, חשיפת תלוש השכר המנוקב שלו מחייבת את רמיסת כבודו העצמי. אפס כי, אוחובסקי לא הלך עד הסוף, והקפיד להכניס קטנה ישראלית אופיינית בסיום הטור: את שלו הוא מרוויח מהסרט המוצלח שעשה עם בן זוגו, נא לא לארגן עבורו "הקש בדלת". בכך הצליח גם להזיל דמעה וגם לא לצאת פראייר, אך בעיקר השתמט מעמידה בראש מסע הצלב של גילדת התקשורת.


בנוסף, השבוע פירסם ארי ליבסקר במוסף "פירמה" של "גלובס" כתבה שנועדה להוכיח כמה תשורות חינם ניתן להשיג מיחצנים, אם אתה מוכן לתפקד כעיתונאי נטול עכבות מוסריות. ליבסקר גילם את התפקיד באופן כל כך מדוייק עד שהתעורר החשד ש...

אבל עזבו חשדות: הסיפור המיוחד שלו נעוץ בכך שהצליח להרוויח מיחצנים כמעט 20 אלף שקלים בשבוע. בכך הציג, בכתבה מופתית יש לומר, את הקשר הגורדי בין היחצנות לעיתונות. בדומה לאוחובסקי, גם ליבסקר חשף באומץ שמות של יחצנים ותרגילים מסריחים של עיתונאים מושחתים, אך חיבל בסופה של כתבה במשמעות דבריו: על השאלה מה הוא עצמו עשה עם כל המתנות אותן השיג שלא ביושר סירב להרחיב. אחרי הכל, גם עיתונאי צריך להתפרנס ממשהו, אפילו אם למרבה הצער מדובר רק באיזה 20 אלף בשבוע.

שלושת העיתונאים התכוונו, יש להניח, לקונן על שקיעת קרנה של העיתונות, להוכיח שהתגמול הכספי מעליב, להבהיר עד כמה ההזדקקות ליחצנים מחבלת בקוד האתי ולהאיר את הרצון להתמקם בטלוויזיה כמה שמעקר את הרצון להשקיע במקלדת. התכוונו. בפועל, הם באו להציג תופעה ובסופו של דבר רק קיבעו אותה.

העיתונות נמצאת כיום בנסיגה. אין כסף, אין מוטיבציה, אין סיבה לשאוף להתמקצע במה שאמור היה להיות הרשות הרביעית, או הממלכה השביעית. עודף האינפורמציה שנוצר בעקבות אתרי האינטרנט וערוצי הטלוויזיה הנישתיים, אורח חיים אינטנסיבי שחיסל את אופציית קריאת העיתון לעת ערב או צהריים על הספה, וקיבעון מחשבתי בנוגע לזוויות סיקור חדשות מוטטו את הפיגומים עליהן נשענת העיתונות הכתובה.

אפשר לחשוב על פתרונות. מוכרחים. העיתונות עדיין לא כתבה את המילה האחרונה. תיעוד ודיווח הם צרכים אנושיים בסיסיים, צריך רק למצוא נוסחה מעודכנת יותר. זו אמורה להיות, קודם כל, בעיה של העיתונאים עצמם, כמובן. אבל כשאוחובסקי מבקש לשמור על משכורתו, מבלי להציע להפשיל שרוולים להגברת התפוקה או להתפרס לתחומי כתיבה עמוקים יותר מתיאור ההווי העדכני במסיבות הנחשבות או שרוכי הנעליים האופנתיות שלו - הוא בעצם מציע טור אישי מרתק שמעיד על אופיו וסביבתו המיוחדת של הכותב (ועל כך מגיע לו כמובן תגמול כספי), אבל אינו תורם דבר למלחמה בזילות המקצוע. כשנוריאל מסביר שעדיף לטמון את הראש העיתונאי בפיסות רכילות ברנז'איות מאשר לנסות להשיג מידע, וכשליבסקר לועג לתופעה ממנו הוא בעצם כה נהנה (או שמא להיפך?) - התחושה היחידה שעולה היא מגיע לכם. מגיע לכם משכורות נמוכות, תנאים ירודים ומקצוע שמתפרק מנכסיו.