עזר וייצמן

עם 11 מועמדויות לאוסקר ונאום תודה ראשון בהכנה לאקדמיה, יכול מרטין סקורסזה להתרווח בסיפוק ולסרק את גבותיו העבות - בחירתו לקחת את פרויקט הענק של "הטייס" השתלמה. הפרויקט אינו שלו מלידה - הוא מוצר אולפנים שאמור היה להיות מבוים בידי מייקל מאן, שוויתר. נדמה שבכל פרויקט שהיה "בייבי" שלו, כמו "הפיתוי האחרון של ישו", "עידן התמימות" וגם "כנופיות ניו יורק", בו ההנעה הייתה משותפת לו ולאולפנים, השקיע סקורסזה רגש יתר על המידה, בעוד בפרויקטים כמו "הטייס" הוא נותן פשוט את כל-כולו המקצועי, מה שהופך את הסיפור על הווארד יוז האגדי, מי שנגע בשמיים וביקר לא אחת בגיהנום, לפנינה קולנועית.

מה הופך את יוז למיתוס? יותר מכל דמות כמעט באמריקה של המאה ה-20, הוא היה נועז כמו שהיה מטורף: כראשון שהעז לפרוץ את תקציב המיליון דולר לסרט כבמאי מתחיל, הוא עשה את "Hells Angels" (בארבעה מיליון), בהמשך דרכו הקולנועית הציג אלימות חסרת-תקדים ב"פני צלקת" ופרץ את גבולות המחשוף כשתכנן בעצמו את חזיית הפוש-אפ הראשונה (לג'יין ראסל), עליה התקוטט עם הצנזורה. וכממציא וחלוץ בשחקים, עיצב את חלום התעופה המודרנית. אך מה שעיבה את הסקרנות סביבו הייתה האקצנטריות של מי שירש הון בגיל צעיר והפך לפנומן רב-פעלים, כמו גם מטורף עם הפרעות התנהגותיות ופחד היסטרי מחיידקים, שכיכב במדורי הרכילות מראשיתם כחרמן המשגל את הנוצצות שבכוכבניות הוליווד. "הטייס" מציג את התקופה הבולטת בחייו, מאמצע שנות ה-20 ועד ה-40. ההיכרות מתחילה ב "Hells Angels", שהמחיש את נחישותו לעשות דברים בדרכו ובקפיצה אלגנטית בין תחנות בחייו, מוצגות עליותיו ומורדותיו דרך יחסיו עם קתרין הפבורן (קייט בלאנשט) ואווה גרדנר (קייט בקינסייל), תאונת הטיסה שכמעט קיפדה את חייו ומאבקו הציבורי בסנאט באשמת שחיתויות מצדו. סקורסזה והתסריטאי ג'ון לוגאן בחרו למקד תשומת לב במוזרויותיו של יוז ובתקופה המסוקרת של חייו, ובמודע הגזימו בתיאורים, גם על חשבון פרטים ביוגרפיים אקוטיים שנעלמו (כמו אשתו, ממנה התגרש ב-29').

קל לפתח אנטגוניזם בצפיה ראשונה ב"הטייס". זהו סרט אוסקרים קלאסי, מהז'אנר שנולד מחדש במצולות עם ה"טיטאניק" - קולנוע מיומן וספקטקלי המרוח על פני הרבה יותר מידי דקות. בניגוד לברק האלים והקשה לעיכול של "כנופיות ניו יורק", הסרט הזה נדמה כדייסה טעימה לחיכה המפונק של האקדמיה. רק בצפיה שניה גיליתי את גדולת "הטייס", וגם אם מדובר בכ-330 דקות ארוכות, זה היה שווה. ניצוצו טמון בראש ובראשונה בסקורסזה וביכולתו המדהימה כווירטואוז קולנועי, המנצח בכל חזית טכנית ואמנותית, עם צוות שכולל את העורכת המופלאה תלמה שומייקר, שמלווה אותו ארבעה עשורים והצלם עטור הפרסים רוברט ריצ'רדסון, שגילה את עצמו מחדש ב"להרוג את ביל" ומביא לכאן שפה סינמטית אפית למכביר. על המעטפת המוזיקלית מנצח הווארד שור ("שר הטבעות"), שבעזרת דימנציה מוזיקלית ייחודית בונה סביב דיקפריו תזזית מופרעת. בסיכום אלה, אפשר לדמיין תוצאה הפוכה שעשויה הייתה להיות עם מאן הכוחני והחד, בניגוד לסקורסזה היודע להציג עוצמה ואפילו אלימות דרך פילטרים מרוככים.

משם והלאה הסרט כולו הוא על כתפי ליאונרדו דיקפריו. כן, אותו פלייבוי עתיר טסטוסטרון ששנים תהינו על מהותו - צלולויד איכותי או טבלואיד ריקני. היכולות ב"יומן נעורים" וב"מה עובר על גילברט?" מול המפגן הליאור-מילרי על סיפון הטיטאניק. בשנים האחרונות בוחר העלם תפקידים מרתקים ומתמסר לבמאים מובילים כספילברג וסקורסזה, שהרומן המתהווה עמו ("כנופיות", "הטייס" וגם סרטו הבא - כולם בכיכובו) מזכיר את נישואיו הארוכים והמוצלחים עם רוברט דה-נירו. ב"הטייס", קשה לתפוס את יכולותיו, כשהוא צולל טוטאלית לדמותו המופרעת של יוז ומדגמן משחק פנומנלי, עם רגעי שיא כמו בשיא קונצרט הטירוף שלו, בו מנסה יוז בתוך דקות לנצח על תזמורתו הענקית - בחירת חזיה לשחקנית, מאבק בצנזורה, התמודדות עם פוליטיקאים ותכנון מטוס - השלב שבו נסדקת קליפת שפיותו הרעועה ממילא.

מלבד בקינסייל הפושרת וג'ון סי. ריילי המוכשר (כיד-ימינו נח דיטריך), שמתפספס בהבלחות כמעט זניחות לאורך הסרט, הקאסט של סקורסזה קרוב לשלמות. אלק בולדווין כחואן טריפ מ"פאן-אם", אויבו של יוז, מביא אלגנטיות בניחוח ג'יימס סטיוארט למסך, אלן אלדה המקשיש משפריץ משחק מבריק כסנאטור מושחת, ומעל כולם ניצבת קייט בלאנשט כהפבורן. השחקנית שמתקשה להתבלט למרות הפוטנציאל שבה וידועה בבחירת תפקידים גרועה, ממצה כאן את החוויה בהופעה מפילה ומדויקת עד כאב של השחקנית הצבעונית והאניגמטית, אהובתו בעבר של יוז שבמשך השנים הפכה למלכת הוליווד הבלתי-מעורערת ולשיאנית אוסקרים. יוז סומך עליה שתושיע אותו ותיקח את ההגה כשלא יוכל, והאכזבה ממנה שוברת אותו.

סקורסזה ולוגאן נתפסים לאקצנטריות הצבעונית של יוז, שהרבה ממנה הוא בגדר רכילות, ולרומן עם הפבורן שהיה אחד מיני רבים. זה אמנם מוצא קל בדרכם לאפוס יעיל, אך בהחלט לא כזה המצליח לפצח את הקופסה השחורה שבמוחו האניגמטי של יוז. זהו בהחלט קולנוע במיטבו, אך גם מניפולטיבי ומגמתי. ולמרות כל אלה, כנראה שהדמיון בין יוז לסקורסזה (בטכנופיליה, במופרעות ובגאונות), משרת את "הטייס" ומביאו לפעמים לשחקים קולנועיים, ממש כמו יוז.

1. מתחרהו העיקרי של דיקפריו באוסקר הוא ג'וני דפ. אכן, על הראשון ישנו יותר נטל והוא שוקע בדמות יוז באופן מעורר הערצה. אך קשה לדמיין אותו בתפקיד ג'יימס בארי, בעוד שאת דפ בנקל אפשר היה ללהק לתפקיד יוז האפל והמוזר, תפקיד שהיה מתלבש עליו כטוקסידו על שטיח האקדמיה האדום.

2. אם הייתה ליוצרי הסרט יותר תעוזה מרצון להשביע את תיאבונם האפי של האולפנים, הם לא היו גולשים ברישול על פני שני עשורים בחיי יוז, אלא ממקסמים את יכולותיה של בלנשט ומציגים את הזוג במהלך תקופה קצרה אך קרדינלית של הרומן ביניהם. שם, אני מאמין, הייתה יכולה להיוולד יצירת מופת של ממש.