הבעיה עם איציק

"אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה?"
"בטח שאני בטוח. מה את חושבת?"
"לא חושבת כלום".
"אז אם את לא חושבת כלום, למה את שואלת?"
"בסדר, בסדר".

הוא מוציא את כל החלקים מהניילון שעוטף אותם, ומניח אותם על הרצפה. פורש לפניו את הדף שמסביר איך להרכיב את הכוננית בתשעה צעדים פשוטים, ומוודא שהכול נמצא. סופר את הברגים, מלטף את הלוחות, מחפש את נקודות החיבור.

"שיט", הוא אומר. יש זיעה על מצחו. הכוננית נארזה בארגז קרטון קומפקטי, אבל את מה שהאנשים החכמים של איקאה עשו לנפח הם לא עשו למשקל, ושלוש קומות במדרגות, מהבגאז' של האוטו, שם שכב הארגז מאתמול בבוקר, ועד הדירה שלהם, עם המשקל הזה על הכתף שלו, זה לא רק גורם לזיעה במצח, זה גם כאב בירכיים, שיש כאלה שיגדירו אותו כמתוק, וגם קצב נשימה מוגבר, וקצת עצבים.

"מה קרה?"
"תביאי את הארגז כלים".

היא מכירה את מצבי הרוח האלה. היא לא מתווכחת. היא הולכת לארונית בחצי החדר שהיה פעם מרפסת, מזמן, בתקופה של הבעלים הקודמים של הבית, ומביאה משם את ארגז הכלים מפלסטיק, שגם הוא נקנה באיקאה, באחד הסיבובים הקודמים.

הוא מרפרף באצבעותיו בין הכלים. "שיט", הוא אומר שוב. טיפה נופלת לתוך הארגז. היא נעצרת על מסמר פלדה שלא יחליד לעולם.

"מה קרה?"
"צריך מברג פיליפס".
"לא היה לנו?"
"כנראה שנתתי אותו לירון".
"נו, אז..." לא, היא נזכרת. הם נסעו לוויקנד.
שניהם חושבים. ושניהם יודעים שהם חושבים את אותו דבר.

הם חושבים, ירון ולנה והילדים נסעו לוויקנד. ומברג הפיליפס בבית שלהם. וזה יום שבת, אז חנות כלי העבודה סגורה. ובבניין, חוץ מהם, ומירון ולנה, ומאיציק וזיווה, יש שני זקנים אנטיפתיים, שגם אם לא היו אנטיפתיים, לא ידעו אפילו מה זה מברג פיליפס. ואיציק וזיווה אמנם נמצאים בבית, כי הם שמעו אותם כל הבוקר. אבל הוא בחיים לא יבקש מאיציק טובה, כי בלי קשר לסיפור עם החנייה, הוא משוכנע שאיציק כל הזמן מנסה להתחיל איתה – במכולת, בגינה, במדרגות – ולמרות שהיא נשבעת לו שאיציק מגעיל אותה, ובחיים לא יקרה איתו כלום, ובחיים לא יקרה עם אף אחד כלום, כי היא לא כזאת, והיא לא תהיה כזאת בחיים, והוא מאמין לה, הוא יודע שהיא צודקת – למרות כל זה, הוא לא מוכן לדבר עם איציק ובטח שהוא לא רוצה לבקש ממנו טובות, ובטח ובטח שהוא לא ישלח אותה לבקש ממנו מברג פיליפס בשבת אחר הצהריים.

"אל תחשבי על זה אפילו", הוא אומר לה.
"בסדר, בסדר", היא עונה.

במשך שבוע שלם הם הלכו בחדר השינה שלהם על קצות האצבעות, ונזהרו לא לדרוך על הלוחות, והברגים, ומברג הפיליפס שהיא דאגה לקחת מירון ביום ראשון בערב, לפני שהוא חזר מהעבודה, והניחה על הרצפה ליד החלקים של הכוננית, שנשארו במקומם עד השבת הבאה. ופעם אחת כשקם להשתין באמצע הלילה הוא דרך על בורג וקילל "בן זונה!" והיא הסתובבה מתוך שינה אבל ברובד מסוים הייתה מודעת למה שקורה, רק שהיא לא ידעה אם הוא התכוון לבורג, או לאיציק, או לירון, או אולי אפילו, בצעד מכובד של לקיחת אחריות, לעצמו.