מצעד החיים

בפרומואים לסרטו של חיים הכט, "טיסה אחת אחרונה", הבטיחו לנו "סיפור ישראלי מרגש" שעשוי מטייס ישראלי, אושוויץ - בירקנאו, מטוסי בעלות הברית ונשיא אמריקאי אחד, חדל אישים, שאחראי למחדל נפשע, מבעית. "לא תישאר עין אחת יבשה" הבטיח מנופף הידיים הטברייני. ככה זה, בעולם הקקי הפוסטמודרני שלנו כנראה שגם השואה צריכה מקדמי מכירות.

הסרט מנסה להציע לבטטת הכורסה הישראלית הממוצעת דרך פשטנית, עם התחלה אמצע וסוף, לעכל את מה ששישים שנה לא הצליחה התודעה האנושית לפצח ולהגדיר במילים. בין "פלנטה אחרת" ל"חרושת התרבות", מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו נותר תמיד בלתי נגיש קוגניטיבית, מחוז של היעדר מושלם, שנמצא מעבר למה שהתודעה האנושית מסוגלת לשאת או להתמודד איתו. לא כך עבור חיים הכט וגיבור סרטו, טייס חיל האוויר אמיר אשל. שניהם מתעקשים בכוח למצוא לסיפור הזה סוף, משהו שיספק את התאווה הילדותית לספק לזוועה הזו סוף טוב. כזה שניתן לספרו לנכדים ולהדביק אליו את הטייטל "גבורה". הנושא שנבחר הוא הפקרת יהודי הונגריה ואסירי אושוויץ בכלל בידי בעלות הברית, כשהמלחמה כבר הייתה לקראת סיום וכולם ידעו כבר על השמדת העם. הללו ערכו – כך מסתבר – למעלה מאלפיים גיחות אוויריות להפצצה באזור מחנה ההשמדה, אבל אף פצצה אחת לא נחתה על המחנה. לא על תאי הגזים והקרמטוריום, שבימי השיא חיסלו 13,000 יהודים ביום, ולא על מסילות הברזל, שהובילו בזה אחר זה קרונות עם מטען אנושי, חומר גלם להשמדה המתועשת.

הנושא הזה, אגב, ידוע לכל בוגר תיכון. זה, וגם שבעלות הברית ידעו על המתרחש במפעלי המוות שצצו בזה אחר זה על אדמות פולין. כוחו של הסרט, אם כך, הוא בהצגת הנושא בצורה מתומצתת וקולחת, עם תצלומי אוויר בהם מופיעות מטרות שנמצאות סמוך ממש למחנה ההשמדה; עם ראיונות של טייסי ארצות הברית ואנשי סי.איי.איי שהעבירו מידע על ההשמדה בזמן, אבל זכו לנפנוף מגבוה מגובה בטיעון "אין משאבים להסטת כוחות". אבל עיקר עוצמתו נובע מראיונות עם הניצולים שהעלבון שלהם טרי, צורב, מבעבע. למה הם לא הפציצו?

הנוגע ללב שבהם היה אלי ויזל. כשהוא מספר איך לאחר השחרור גילה שאנשים ידעו ושתקו, הפה שלו רועד. אפשר להרגיש את הקרע הזה שנפער בו גם ממרחק מסך, וזאת על אף נוכחותו המפריעה של הכט, שתמיד שואל את השאלות הלא נכונות. "הם שתקו, ועוד איך הם שתקו", הוא ממלמל. עלבון גדול, קשה. הוא בכלל לא פונה למצלמה כשהוא אומר את הדברים, אלא אל מקום אחר, במימד אחר, שאלוהים יודע אם יש לנו בו דריסת רגל. "ההיפך של אהבה זה לא שנאה, אלא אדישות". ניצולים אחרים מתנסחים פחות בקפידה, היעדר המילים גורם להם להתכנס בעצמם לשניה, ואז לדמוע, ואז להתעשת, להתנער, להציג חזית איתנה. כאן בארץ, סיפרה אחת הניצולות במהדורת החדשות שקדמה לסרט, לעגו להם. כינו אותם "כצאן לטבח" ובזו להם על גלותיותם. בארץ הזו שלנו לא היה מקום לאנשים שלא עלו בקנה אחד עם המיתוס הציוני של יהדות השרירים. וכך הושתקו, במשך עשורים, אנשים שממילא נלקחה מהם השפה והתרבות.

קחו למשל את אמיר אשל, מפקד להק בחיל האוויר. כל משפחתה של אמו נהרגה בשואה, וגם העלבון שלו גדול, קשה, צורב. "כאיש מקצוע, כטייס", הוא מתחרפן למראה צילומי האוויר המציגים את המטוסים האמריקאים מעל אושוויץ. עסוקים במפעל הדלק הסינטטי שליד, אבל לא נוקפים יד לטובת נחילי האדם שמובלים למחנה. הנושא מטריד אותו, והוא מחליט לערוך מטס אווירי מעל אושוויץ. ממשלת פולין התנגדה, ראש העיר התנגד – את כולם הוא מתייג כאנטישמים, כמובן. גם מנהל אושוויץ לא היה בעניין. "זה מקום של שלום", הוא אמר, "לא של כלי מלחמה, מטוסים". אבל אשל בשלו. הוא גבר ישראלי גאה, והוא עומד על כך שרצונו יבוצע, כמו ילד שתמיד מקבל את מה שהוא רוצה.

בעת המטס, אומר אשל, לא הפסיק לחשוב על סמל חיל האוויר הטבוע על המטוס, והתווה בידיו את הבדלי הגודל בין מגן הדוד הכחול לטלאי הצהוב, משל דיבר על נושא ארצי בהרבה, שלא לומר גס. לאחר מכן השוויץ מול המצלמה על כוחו של חיל האוויר. במקביל, הזיל דמעה כשניצולת שואה נישקה אותו. הוא בחור טוב, אשל, באמת, אך כנראה שהוא לא מבין מה משמעות מעשה כה כוחני ופשטני במקום כה מורכב, כה סבוך, כה רגיש. "מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק".

המטס האווירי מסופר כסיפור של ניצחון, של צדק היסטורי. טיסה אחת אחרונה על כל המטוסים האמריקאים, שמסיבות פוליטיות שונות כדוגמת אנטישמיות של אזרחי ארה"ב או חוסר רצון להסיט כוחות, פסחו במעופם על המקום הנורא הזה. בסרט מתברר כי שליש מאזרחי ארה"ב דאז הכריזו על עצמם כאנטישמים ורוזוולט לא רצה לעצבן אותם.

ומה בדבר התמונות המחרידות ביותר בסרט, לא תמונות הגופות, אלא אלו שמציגים אלפי יהודים צועדים ברחובות בודפשט, טלאי צהוב לבגדם ומבטם מבוהל, מובלים לתוך קרונות שעה שהרחוב ההונגרי מתנהל לידם, כאילו מבלי משים, כאילו שום דבר לא קרה? עליהם לא נותן הסרט מענה. ככה זה, עדיף וקל יותר להתמקד בחיל האוויר הקטן והחכם שלנו, בבנים הגיבורים שלנו, ובצבא שלנו, שהוא הכי חזק במזרח התיכון!!!