יותר טוב כלום

אף אחד לא באמת הופתע כשעיתוני סוף השבוע הכריזו על מינויו של אחד, עברי לידר, לתפקיד המנהל המוזיקלי של חברת הסלולר סלקום. מדובר, בסיכומו של דבר, בצעד הגיוני מאוד עבור מוזיקאי המנהל את הקריירה המושרת שלו בתנועה מתמדת מרעיון שיווקי מבריק אחד למשנהו. החל במשפטי מפתח כ"זה יפני או סיני אני תמיד מתבלבל" ו"תקשיבי די.ג'יי זה לא שם פרטי", דרך ההפקות המג'ונגלות על סימפולי ערוץ הקניות המתרווחים בתוכם בנינוחות ביתית ממש ועד למיתוגים מחודשים כגון זה האקוסטי הנוגה שהוא מנסה להריץ עם הסינגל האחרון שלו (מה שמנהלי חברות נעליים מכנים "חזרה לטבע"), לידר הוא בראש ובראשונה קופירייטר מבריק. מה לנו כי נלין, אם כך, שהאיש רוצה להרחיב קצת את זרועות תמנון העסק שלו? ישלח ידו ברינגטונים, ישיר בפרסומות. דיבורים על בגידה באיזו יושרה אומנותית ערטילאית או אובדן טוהר המידות בעבור חופן סלולרים אינם מענייננו במקרה הזה. מעולם לא חשדנו בלידר שהוא נאמן אך ורק למעשה היצירה כפשוטו, ומי שהרשה לעצמו להנות מתוצריו עד היום יכול מן הסתם להמשיך בנחת.

הבעיה היא כמובן עמוקה ומושרשת בהרבה. הבעיה לא בלידר, היא בנו. הבעיה היא שהתדמית הארוזה היטב של לידר משווקת אותו מיומו הראשון בתודעה הציבורית כלא פחות מאשר משורר רוק, קולו של דור, אמן עז נפש ומה לא, ואנחנו פשוט מוכנים לאכול את זה. התקשורת בארץ הולכת ונעשית סלחנית כלפי הכלבויניקיות הזאת, וטשטוש הגבולות בין האומנותי והמסחרי מתקבל על הדעת בשקט תעשייתי יחסי. לידר הבהיר בראיון לשבועון הטלוויזיה "רייטינג" שלא מדובר בג'וב של ממש, אלא בשיתוף פעולה שלו עם סלקום. שיתוף פעולה, קאפיש? כמו לנון ומקרתני, כמו ריד וקייל, כמו פורטיס וסחרוף. עברי לידר וסלקום משתפים פעולה. בשלב הבא הם יקליטו ביחד אלבום ויצאו ביחד לסיבוב הופעות, כאילו פרסום ואמנות אחד הם, כאילו אין טעם בכלל ליצור חוצצים ביניהם. כל אותה העת נח אוסף ממיטב פזמוניו של לידר על מדפי השירה של סטימצקי, איפשהו בין לאור ולסקלי, ואנחנו מקבלים את זה. נוח לנו עם זה. נוח לרדיו עם זה, לחברות התקליטים, להוצאות הספרים וגם לעיתונים – כי לידר הוא עסק כלכלי גם בשבילנו. האמנות היא גם תעשייה, ואמנים שתופסים את עצמם כ-ואן גוך ביום וגליה אלבין בלילה מקלים את תהליכי הקפיטליזציה של המוזיקה בארץ. אם חוד החנית של ההוויה הישראלית הצעירה הבין כבר מזמן את הקשר בין מוזיקה וטלפונים סלולריים, מה כבר יכולה להיות הבעיה הגדולה עם פסטיבל רוק שהוא שטיפת מוח של קוקה קולה? למה שתוכנית של שידורי קשת לא תקבע מי יהיו כוכבי המחר של הזמר המקומי? ומה כל כך מפריע בזה שהרדיו מכתיב מדיניות השמעה של סינגר-סונגרייטרים שנשמעים כמו פרסומת לשמפו? המוזיקאים עצמם כבר הפנימו שביזנס זה ביזנס, אז מה, לא נלך עם הטאלנטים שלנו?

אם לידר הוא סוג של אבא רוחני למסחרה שפשתה בתעשיית המוזיקה בארץ, אזי שעידן רייכל הוא בנו הלגיטימי. את דרכו החל רייכל כקלידן של לידר, והוא כנראה בילה שעות רבות בשינון טכניקות פס-הייצור של לידר. אולי גם שמעתם על ההופעה של רייכל שרק מנויי אוראנג' בדור השלישי יכולים לראות. קל היה לפתור אותו כנושא הדגל לדור חדש של טכנוקרטים ציניקנים, אבל הדבר המדהים באמת הוא שהפרויקט הראשון של רייכל – זה עם "אם תלך" ו"בואי" – נוצר כולו בבית, מחוץ לעין המשגיחה של גורם כלכלי כלשהו. רייכל לא נתבקש מעולם ליצור מוזיקה שתנעם לאוזן הישראלי המצוי ותטפס במהירות שיא אל הפלטינה. הוא פשוט גדל בסביבה שבה זוהי הדרך היחידה לעשות מוזיקה. הוא לא מכיר אפשרות אחרת. לידר הוא הסיבה, רייכל הוא התוצאה.

החדש של רייכל, "ממעמקים", הוא אלבום שמעייף אפילו להתחיל לדבר עליו: ממשיך את המסלול הבטוח שסלל הפרויקט הקודם שלו, כשהוא עוטף את נוסחאות רוק אמצע הדרך הישראליות המוכרות בקצת עוונטות שבטיות. השירים שלו תמיד יספקו את הצורך הבורגני בתחושה "אותנטית", אך לעולם לא על חשבון המבנים המוכרים שרייכל מתעל לתוכם את מגוון ההשפעות שלו. הוא עצמו, אגב, מתכחש להגדרת המוזיקה שלו כ"מוזיקת עולם". לעד יגן עליה כ"מוזיקה ישראלית לכל דבר", ומדהים כמה האבחנה שלו חדה במקרה הזה. סך המרכיבים ביצירה שלו תמיד ייטחן עד דק – אם אלה העיטורים האפריקאיים, המבצעים המוכשרים או אפילו שושנה דמארי (שבכל זאת מעניקה לאלבום הזה את שני רגעי החסד הבודדים שלו, הודות לקול שנוסך אפילו בחומרים בעייתיים איכות מלכותית) – ויוותר לבסוף ככלי חרסינה יפה אך ריק מתוכן, קישוט צבעוני שמבליח להופעת אורח אבל לא פוגם בשלמות הנוסחה הרובוטית שלו לייצור להיטים. הוא שאמרנו, מוזיקה ישראלית.

הפרויקט של עידן רייכל, "ממעמקים" (הליקון)