בשנת 1988 טסתי לביקור של חודש אצל אבא שלי בניו יורק. בערב הראשון שלי שם ישבתי בסלון, מול הטלוויזיה, ואז שמעתי לראשונה כאדם בוגר (בערך) את שתי המלים שבמשך קרוב ל-30 שנה הכינו אומה שלמה לשנת הלילה: "היייייייירז ג'וני!"
שמעתי על קרסון עוד בילדותי, כשאמא הייתה מתרפקת על זיכרונות מתוכניתו בעיקר נוכח תוכניות האירוח המזעזעות של הערוץ הראשון והיחיד בשנות ה-80'. אבל זו בעצם הייתה התוכנית הראשונה של קרסון שאני זוכר אפילו שמץ ממנה. בתקופה ההיא הגיע מטיף נוצרי מטורלל לגמרי בשם פט רוברטסון לשיא כוחו והשפעתו (הוא אפילו רץ למועמדות הרפובליקנית לנשיאות), אבל במקביל הסתבך עם שלטונות המס בסוגיה קלה של "מאיפה לך כסף לבנות לעצמך את הארמון הזה".
אוקצור, קרסון יוצא לבמה לאחר ה"הייירז ג'וני" של הסייד-קיק הוותיק אד מקמהון, חוכך ידיים ומחייך מתנוך לתנוך בעליצות מופגנת אבל כנה בעליל, ומכריז ש"יש חדשות בנוגע לפט רוברטסון!" אני אפילו לא זוכר את רצף הבדיחות על חשבונו של האמנון-יצחק האמריקאי, רק שהן היו מרושעות במידה גבולית לטלוויזיה האמריקאית הסכרינית של אז, ומצחיקות עד דמעות. החלטתי שמי שיודע להתענג ככה מלרדת על צבועים דתיים וימניים נכנס אצלי לרשימת המוי סימפטיקו.
אפילו את אורי גלר הוא עשה
ג'ון וויליאם קרסון נולד באוקטובר 1925 הוא התבלט כבדחן וכפרפורמר כבר בילדותו, ובגיל 14 החל להופיע כקוסם תחת השם "קרסוני הגדול". בגיל 18 הוא התגייס לצי, ואחרי ששב מהמלחמה והשלים תואר ראשון, קיבל תוכנית משלו בתחנה מקומית בנברסקה. כעבור זמן קצר עבר הטאלנט ללוס אנג'לס, ושם החלה הנסיקה האמיתית, בתוכנית בידור בשם "המרתף של קרסון", שההומור השנון שלה משך אליה בדרנים מפורסמים. הקומיקאי הגדול רד סקלטון וגראוצ'ו מרקס נהגו להופיע אצלו.
בתחילת שנות ה-60' פרש המנחה המקורי של התוכנית "הלילה" (The Tonight Show), ג'ק פאאר, ולאחר שורה של מחליפים זמניים קיבל קרסון הצעיר את הג'וב. אורחו הראשון היה גראוצ'ו, שגם הנחה את התוכנית כאורח לפניו. כך החל רצף בלתי נתפש כמעט במושגי הטלוויזיה האמריקאית, שהתפרש על פני תקופות הרוק-אנ'-רול המוקדם, הפולק, הביטלס והסטונס, הפסיכדליה, הרוק הכבד, הפאנק, הדיסקו, האייטיז לסוגיו ואפילו הגראנג'. אמריקה עברה מהפכה מינית, שינתה שלל סגנונות לבוש, שיגרה אדם לירח, הכריחה נשיא להתפטר, נכנסה לאטרף של חומרנות וזכתה לראות בתבוסת האויב הקומוניסטי ולאורך כל השינויים האלה המשיכה לאהוב בטירוף את האיש בעל הקומה הממוצעת, העיניים הבורקות, ההומור המרושע והלב הטוב מתחתיו.
סודו של קרסון היה ביכולת האלתור כשהבדיחות והמערכונים לא עבדו, הוא ידע לצאת מזה עם צעדי ריקוד קטנים ומשובבים, או איזו שורה סרקסטית שתפיל את הקהל. קרסון היה גם מלך הגימיקים. כשנעצר פעם בעוון נהיגה בשכרות, הוא עלה לבמה בתוכניתו הבאה בליווי שוטר במדים. ובלי זווית ישראלית אי אפשר. ב-1973 הזמין קרסון לתוכנית את אורי גלר. כקוסם חובב כל חייו, היה קרסון נחוש בדעתו לבדוק מה באמת הקטע של הישראלי היומרני. במקום לתת לו לשחק עם כפיות שהביא מהבית, שלף קרסון כפיות ממגירת שולחנו. גלר, מותר לציין, לא הצליח לכופף את הכפיות כהוא זה.
ב-1972 עברה התוכנית מניו יורק ללוס אנג'לס וקרסון עבר מחמישה ערבים בשבוע לארבעה. ערבי שני היוו במה למנחים אורחים. ב-1987 הפך קומיקאי גדול-סנטר בשם ג'יי לנו למנחה האורח הקבוע. ב-1991 נהרג בנו של קרסון, ריצ'ארד, בתאונת רכב. קרסון הקדיש לבנו את התוכנית הראשונה שלו אחרי קומו מהאבל, וקרע למיליוני אמריקאים את הלב. זמן קצר לאחר מכן, ב-92', החליט ג'וני לפרוש.
למרות הבטחות מפורשות שניתנו לדיוויד לטרמן, שהנחה את התוכנית הממש מאוחרת אחרי קרסון, ניתן הג'וב של קרסון ללנו. לטרמן הרים לחברו הטוב קרסון טלפון ושאל בעצתו. "קום ותעזוב", היתה התשובה, ולטרמן עבר לסי.בי.אס ופתח בתחרות המיתולוגית עם הסנטר.
ב-94' הגיע קרסון להופעת אורח אצל לטרמן. הוא בסך הכל רצה לספר בדיחה אחת, אבל לטרמן פינה לו את כיסא המנחה, והתשואות היו כל-כך חזקות וכל-כך ממושכות, שאת הבדיחה לא יצא לו לספר. אחרי פרישתו לא הרבה קרסון לעסוק בשואו ביזנס. הוא תרם את קולו לפרק אחד של הסימפסונס וגם תרם ללטרמן בדיחות פה ושם. בשנות חייו האחרונות הרבה קרסון בעיקר להביע צער על שהתמכר לסיגריות. ביום ראשון לפני שבוע מת ממחלת הריאות אמפזימה.
ג'יי לנו הקדיש לו כמובן את התוכנית של יום המחרת, עם אורחים מהדור של קרסון וגם מהדור הנוכחי כמו דרו קארי, אבל כבוד לא חסר לג'וני. בכל פעם שמישהו יצליח לשעשע את הקהל בתוכנית אירוח, רוחו של ג'וני תרביץ את החיוך הזדוני שלה ותגיד "Been there, done that".