מאמא מיה

אלה שלא מתביישים להיתפס כריקניים מודים שלעיתים הם בוחרים את הספר, במידה והסופר לא מוכר להם, על פי העטיפה. אני חייב להודות שכשראיתי את הספר של הסופר בעל השם הפלמי הלא מוכר, העטיפה בצבעים עזים של צהוב - אדום, עם פטיפון מיושן במרכזה, סקרנה אותי מאוד ומשכה אותי לקרוא אותו. ובכן, הריקנות משתלמת.

מסתבר שמוזיקה פופולרית מוויטולה (לצורך הביקורת מפ"מ – יסלח לי יאיר צבן) הוא רב מכר היסטרי בשבדיה, מולדתו של הסופר מיקאל ניאמי, ושם גם מתרחשת כל עלילתו. עולם האסוציאציות שלנו על שבדיה מסתכם באיקאה, אבבא, הקרדיגנז, אייס אוף בייס, דה הייבז ובלונדיניות משתזפות בעירום על החוף באילת. ואכן, מפתיע, לפחות עבורי, שלמרות הדיכאון הכבד האופף את הסקנדינבים, הם יודעים לכתוב ספרים, ואפילו מצחיקים מאוד.

מפ"מ מתאר בצורה רופפת את ילדותו של המחבר בפייאלה, עיירה קטנה בצפון שבדיה, ממנה שטוקהולם נראית כמו חו"ל, ובה חיים התושבים באורח חיים כמעט מנותק מהעולם החיצון. העלילה מתארת את ילדותו והתבגרותו של מאטי, המספר, יחד עם חברו השתקן, נילה, כשחלום העיסוק במוזיקה אופף את עולמם הפרובינציאלי.

קו העלילה הוא אומנם כרונולוגי אבל למעשה אפשר לקרוא כל פרק בנפרד וליהנות מהצצה לחיים של תושבי שכונת ויטולה (בשבדית "ביצת הכוסים" – הרי מותר להגיד כוסיות) בשנות ה-60, דרך העיניים של מאטי ונילה ומשפחותיהם המחורפנות למדי. הסיפורים נראים כמעט אוטוביוגרפיים, כשניאמי מקפיד למתוח ולעקם את קווי הגבול בין המציאות לדמיון, מה שגורם לספר להיות משעשע מאוד. בעיקר בזכות התיאורים מלאי הדמיון של האירועים שקרו או שלא קרו באמת לשני הגיבורים.

השניים לומדים על העולם החיצון, כשכבר בתור פעוטות, כשהם מחליטים לברוח מהעיירה ומגיעים הרבה יותר רחוק משהייתם מצפים. הם מגלים את החרמנות בשלב די מוקדם בזמן זריקת כדורי שלג על נערות מפותחות – ובאותה ההזדמנות לומדים לפחד מהמין החלש, שמתגלה כחזק למדי.

שני השבדונים מגלים ביחד את הרוק-אנ'-רול בזכות תקליטון של רביעיית המופלאים מליברפול, שהביאו בני דודם מהעולם התרבותי. דבר שהופך את חייהם על פיהם. מאותו הרגע החלום לנגן מוזיקה, למרות שלדעת לנגן הם לא ממש יודעים, הופך למרכז חייהם וכל המשאבים מופנים לטובת הגשמתו. מאטי לדוגמה, מכחיד כמעט את כל אוכלוסיית העכברים האזורית כדי להרוויח מספיק כסף על מנת לקנות גיטרה. השניים משפילים את עצמם במופע קריוקי מול תלמידי הכיתה ומוכנים אפילו לנגן ביום ההולדת של הסבא של מאטי, העיקר שיתנו להם להופיע.

ניאמי מצליח לתאר בצורה מאוד מוחשית את הווי החיים בעיירה קטנה בקיבינימט של שבדיה – החל ממלחמות כדורי השלג, תחרויות ההישרדות בסאונה, דיג בקרח, השתנה אומנותית בשלג – ושתיית הרבה מאוד אלכוהול לא חוקי. הסופר חושף אותנו למדד ייחודי לצפון שבדיה – ה"קנאפסו" – כלומר גברים שהם לא מספיק גבריים. לדוגמה, גבר העוסק בהורדה ותליה של וילונות, סריגה, השקיית פרחים וחליבה ידנית – ייחשב קנאפסו. העוסקים בציד איילים, בניית בקתות עץ והשטת בולי עץ בנהר הם ללא ספק גבר-גבר אמיתי. מאטי ונילה מתלבטים האם העיסוק במוזיקה מכניס אותם לקטגוריה האיומה או לא. לבסוף הם מגיעים למסקנה שיש קטגוריית ביניים לה משתייכים המקרים הגבוליים.

לאורך הספר אנחנו נתקלים בשלל דמויות מוזרות והזויות למדי, כמו רוסי-יוסי – רוכל תמהוני שברח מהגולאג הרוסי בזכות בליעת אצבעו של אחד מחבריו למחנה; גרגר המורה למוזיקה שביד ימינו נותר רק אגודל (אחרי שהשאר נקטעו) וסבתו של נילה שרוחה רדפה אותו עד שנאלץ לגדוע את איבר המין הזכרי שהופיע בגופה. הסופר מקפיד לפתח סיפור פנימי בתוך העלילה כדי לתת לנו לרדת לעומקן של דמויות המשנה ולהבין כיצד הגיעו לתפקידן המשמעותי יותר ופחות בחייהם של שני הנערים.

הכתיבה של ניאמי מאוד זורמת וקלילה, והספר קריא ומהנה מאוד כנראה תודות לתרגום המוקפד, הישר משבדית, של רות שפירא. קריאת מפ"מ תעורר אצלכם צורך עז לחלום על ביקור בסקנדינביה, ואולי כמוני תמצאו את עצמכם מביטים בהשתאות בתמונות של הזוהר הצפוני באתרי האינטרנט וחושבים על הלילות של וויטולה.