לקונור אוברסט יש מבט תמים והווה מזהיר. הוא מוציא תקליטים מוצלחים בקצב שחברו מייקל סטייפ מאבד את האמונה (בכך שיכתוב עוד אלבום ראוי בחייו), הוא מנהל לייבל מוערך (סאדל קריק), ובסוף השנה שעברה הוא עשה את הבלתי אפשרי והכניס את שני הסינגלים שהוציא במקביל למקום הראשון והשני במצעד המכירות של בילבורד (אפילו שמצעד המכירות זה לא מה שהיה פעם, כי המצעד האמריקאי הראשי מתבסס בעיקר של השמעות ברדיו). הוא רק בן 24, ולא הייתה לו ברירה. הוא נולד באומהה, נבראסקה. מקום שבו אם אתה לא הופך למוזיקאי אתה מסיים בתור ספרן. או שיכור. קונור בחר באלכוהול כחברו הטוב ביותר, אבל עשה את מה שאף ילד בן 13 לא עשה לפניו, הוא הקים לייבל משלו. שמונה שנים ואלף ביקורות מהללות מאוחר יותר, הוא שכב על המיטה והעולם כולו התמוטט לנגד עיניו. הוא נתקף באותו פחד קיומי שגורם לכל כך הרבה סינגר סונגרייטרים להתאבד, או לבחור במקצוע. קונור החליק את זה עם בקבוק שלם של ג'יימסון, ולמחרת בבוקר גרר את עצמו לבית חולים.
מאז מחובר ללב הכואב שלו מוניטור שמתריע מפני מקרים שבהם הוא נסער. כשאתה האמן הצעיר היחיד שמופיע ביחד עם מייקל סטייפ, ברוס ספרינגסטין וג'ון פוגרטי מול עשרות אלפי אנשים שבאו להעיף נשיא מטומטם מהבית הלבן, אתה מוצא את עצמך נסער לא מעט פעמים. כשאתה מוציא שני אלבומים במקביל, תענוג ששמור רק לאנשים כמו אקסל רוז, ניק קייב, אנדרה 3000, וגם, ובכן, לנלי, אתה צריך טון של בטחון עצמי ושיהיה לך גם הרבה מה להציע. לקונור אוברסט יש שני אלבומים טובים, וזה לא מעט. אחד מהם מציע קאנטרי ופולק, והשני מערב בכל הסיפור גם אלקטרוניקה מלנכולית. בראשון מתארחת אמילו האריס ובשני ניק זינר מה-Yeah Yeah Yeahs. הוא אפילו מצליח לשיר על כישלונות עם המין הנשי ולהישמע אמין כשידוע שבמיטה מחכה לו וינונה ריידר. כל הכבוד לו.
אחרי עשרים שנה
שני האלבומים של ברייט אייז אמורים ללמד אותנו על שני הצדדים שבו. צד אחד רוצה לעשות מוזיקה מעניינת ומאתגרת שמחוברת למה שקורה היום (שזה, אתם יודעים, בעיקר מה שקרה לפני עשרים שנה). הצד השני מעונין להמשיך לעשות קאנטרי ופולק קונסרבטיביים. כך או כך, הוא שר על סמים, אלוהים, מוות, שתייה וכל מה שבאמצע. לפעמים זה מרגיש כמו אוטוביוגרפיה. "Lua" מהאלבום "I'm Wide Awake, It's Morning" הוא בלדה יפהפייה, שמספרת על בחור שנוסע עם החברה שלו למסיבה של שחקנים בלופט ניו יורקי, ויודע שהוא הולך להצטער בבוקר על יותר מדי סמים. אחריה מגיע קטע קאנטרי לא פחות מרגש שמכיל הצעה להצטרף לרכבת שנוסעת מתחת למים. יש רגעים שהאלבום הזה נשמע כל כך חשוף ואינטימי שזה מרגיש כאילו שהוא הוקלט אצלך באוזן מבלי ששמת לב. זה האלבום שבו ברייט אייז מוכיח שלמרות שארבעה טרנדים מוזיקליים עושים רטרו ויוצאים מהאופנה בזמן החיבור של שורה זו בלבד, כל הסיפור תמיד התבסס על שירים יפים.
"Digital Ash in a Digital Urn" הוא כבר משהו אחר לגמרי. קונור מנסה להוכיח כאן שהוא יודע לעשות הרבה יותר מלנגן בגיטרה ולכתוב שירים יפים. העיבודים מורכבים. יש כאן אלקטרוניקה, או ליתר דיוק סינת' פופ, וגם לא מעט רוח נסיונית. לפעמים זה מצליח לספק לצד שירים יפים גם רגעים מעניינים, אבל ניכר כי חסר את אותו רגע אחד ענק. את הרגע הזה שתופס אותך בגרון ולא נותן לך לנשום. את הרגע הזה שבגללו אנחנו מעריכים את המוזיקה כאומנות הנעלה ביותר. יש כאן כמה קטעים שכן מתקרבים לזה: הסינגל הראשון והמצוין "Take It Easy (Love Nothing)", "Down a Rabbit Hole" עם העיבוד המעניין, ו-"Gold Mine Gutted שנשמע אחרי שתי האזנות כאילו גדלת עליו. ניתן לומר שאם באלבום "Fevers & Mirrors" זה עדיין לא היה ברור, ואפילו ב-"Lifted... עוד לא השתכנענו סופית, באלבומים הנוכחיים הבנו שאנו צריכים את קונור אוברסט בסביבה. לא בטוח שהוא אכן הדילן של דורנו, אבל אין ספק שהוא עומד עם הגדולים (ושוכב רק עם הטובות ביותר).
ברייט אייז, "I'm Wide Awake, It's Morning"; "Digital Ash in a Digital Urn" (שניהם - MCI)