תקועים באיילון

אחרי טירונות קשה סטייל חדשות ערוץ שתיים, נחת עודד בן עמי, דובר צה"ל לשעבר, בכיסא הנחשק של מהדורת "שש עם". בתחילה כשפשט את מדיו חזר להגיש מבזקים משל היה לילך סונין קטנה ורק עם הזמן קיבל משימות שהלמו יותר את כישוריו. לבסוף, בעזרת שילוב מנצח של הנחיה קולחת ואישיות נעימה ולא מאיימת, זכה בכיסא באופן קבוע. עודד הוא מלך בדיבוב עדין של מרואיינים מתרגשים, ובמקרים המועטים בהם הוא חושף את דעותיו האישיות, הוא עושה זאת בצניעות הראויה. במקרה שעודד עוד ימריא מעלה, הנה חלק מהאנשים אתם יצטרך להתמודד ולתקשר במסעו הקשה אל הפסגה.

בחדשות 10 חייבים לגיא זהר על מהדורת הלילה הקולית ביותר בסביבה, שפותחה במיוחד למידותיו. המהדורה של זהר "היום שהיה" מהווה את האלטרנטיבה המוחלטת לאחותה הזקנה "מהיום למחר". בנינוחות שרמנטית מלהטט החתיך בין חדשות הארד-קור, אקטואליה רכה וכלכלה, מבלי לוותר על דוק של שעשוע, המלווה לעיתים בציניות עד כמה שאפשר. בימים בהן החדשות לא מספקות עניין רב, השיא של זהר מגיע עוד לפני המהדורה עצמה – בביקוריו התכופים בתכנית של אסף הראל תוכלו לראות את הניגוד בין הקוליות הנונשלאנטית שלו להתאמצות של הראל.

בניגוד לתא"ל בן עמי, סגן אלוף (במיל') רוני דניאל מעולם לא אחז בתפקיד הרשמי של דובר צה"ל. למרות זאת, ההגינות מחייבת שצה"ל או לפחות משרד הביטחון יישאו לפחות בחלק מעלויות השכר שלו. דניאל, שבתפקידו החשוב אמור לסקר ולפעמים לבקר רחמנא ליצלן את מה שמתרחש בצבא ההגנה שלנו, נשמע לפעמים כדובר צה"ל בכבודו ובעצמו. לדידו, צה"ל, חייליו, ובעיקר קציניו הם חסיני טעויות. בתור תוצר של המערכת הצבאית, הוא נוטה להציג את הדברים בשחור ולבן תוך כדי דיווח חדשות באווירת תדריך מאיים למחלקת טירונים אומללה. אולי ראוי שסיקור צה"ל יעשה מעמדה מפרגנת, אבל לעיתים קרובות מדי נדמה שהטקסטים של רוני נכתבו במשרדה של דוברת צה"ל, הגברת רות ירון. רק אל תבקשו ממנו לא לעשן לידכם, ציון נאנוס חטף על זה בוקס.

אם אתם מחפשים הוכחה לכך שיציבות היא הדבר הכי חשוב בחיים, יבין הוא האיש שלכם. בשלושים השנה האחרונות הסתכמה עיקר עבודתו של יבין בהקראת טקסטים שכתבו אחרים, אבל ההתמדה המופלגת שלו זיכתה אותו בתואר המרשים "מר טלוויזיה". מי שזיפזופ אקראי או ביקור אצל סבא וסבתא יעמת אותו עם מהדורת החדשות של רוממה, יגלה למרבה הצחוק (או הצער) שחיים יבין כמעט ולא השתנה. נאמן עדיין למה שלמד בקורס קריינים של רשות השידור בשנות השישים, מגיש חיים את האייטם הזניח ביותר באותה אינטונאציה בומבסטית, השמורה להקפצתו לדגל ולהכרזות נוסח "גבירותי ורבותי. מהפך!"

אין דרך להימנע מהמסקנה שניצן הורוביץ – ראש דסק החוץ של חדשות 10 – הוא מעט חננה.
דווקא את הופעותיו הטובות ביותר הוא נותן אצל לונדון וקירשנבאום, זאת למרות ההצקות המתמידות של צמד הזקנים מהחבובות. עם קירשנבאום שנוטה ללגלג על חיבתו המופרזת לצרפתים, הוא מתמודד בחן, ואילו עם לונדון, שמתקיל אותו בשאלות טריוויה כלליות, מפגין הורוביץ ידע מרשים בזכות עצמו, שתורם רבות לתדמית האינטליגנטית והאמינה שלו. דווקא בגלל זה, כשהוא מדבר על קיצוניות מזג האוויר או על העזרה לנפגעי הצונאמי, הוא נשמע לפעמים כמו עלון של גרינפיס ולא כעיתונאי ברמתו.

בראש משקיעי התדמית במדינת ישראל נמצאת אורלי ויינרמן, דוהר מייד אחריה הוא גדי סוקניק. גם אם נמצא היום סוקניק בכיסא השמנמן והנינוח של מהדורת החדשות המרכזית כשהוא מלווה על ידי שועלת הקרח, יונית לוי, לא ייתן סוקניק לצופיו לשכוח כי מדובר בלוחם שייטת לשעבר וכתב שטח עשוי ללא חת. משקפיו רק מסתירות שרירי ברזל ומבטו השובבי מזהיר כל בלונדינית מפני אופנועו המתקרב.

יורם בינור מסתובב בשטחים כאילו היה חבר בארגון "השומר". כאשכנזי דובר ערבית רהוטה, שגם בילה כמה שנים בשטחים תחת זהות בדויה, הוא נותן את הרושם של עיתונאי שמבין את הדקויות הפלסטיניות על בוריין. כך לפעמים נדמה שניגוב חומוס רמאללאי יחד עם עם הדאחאלנים והרג'ובים הוא עניין שבשגרה עבור בינור ותדמית זו רק מוסיפה לדיווחיו אמינות שלאחרים קשה להשיגה. מי שלא ראה את בינור מקבל נשיקה מעוללה פלסטינית (שטיק די קבוע שלו) שמסרבת אחר כך להאמין שכרגע נשקה ליהודי (אל יהוד ?! היא קוראת בתדהמה) לא ראה היטמעות עיתונאית מימיו.

יעקב איילון הוא מקצוען רהוט וקר. המשדרים בהגשתו זורמים ומחליקים בגרון כמו וודקה במסיבת ניצחון של נשיא אוקראינה. רק לעיתים נדירות ישתף אותנו איילון בדעה או תובנה אישית משל עצמו. ולא שהוא צריך. בתור שותף של מיקי בניווט המהדורה המרכזית של חדשות 10, לא ממנו אמורה להגיע החמימות. מעבר למקצועיות שקולחת באמריקאיות , הגדולה של יעקב היא במינון הנמוך בו הוא כן משחרר טיפה של אנושיות לאוויר האולפן. בפינת הספורט של מורן ברק מגיע השלב בו הוא מרשה לעצמו להשתטות ואפילו להודות באנושיות בעובדה שאין לו מושג בספורט, דבר המאפשר לצופים להתמוגג מהאפשרות שאולי באיש פח זה מסתתר איפשהו בכל זאת לב שאפילו פועם.

אהוד יערי, הפרשן לענייני ערבים של חדשות ערוץ 2, מציב אותנו בפני בעיה מסוימת – השליטה שלו בחומר כמעט טובה מדי. האם יעלה על הדעת שמר יערי מכיר כל ערבי שחי על הכדור? כי זה הרושם שהוא יוצר וכל זאת מבלי לעזוב את האולפן. האופציה השנייה היא שדיווח כגון "ההוראה יצאה ממשרדו של עבד א – ג'ראח, שהיה בעבר סגנו של מחמוד יאסיף מהאחים המוסלמים" (שמות שהמצאתי כרגע) מתקבל כאמת צרופה בעיקר הודות למוניטין המכובד ולטון הסמכותי של הפרשן יערי – הרי מי באמת יכול לבדוק את אמיתות הדברים? יערי הוא כנראה איש המקצוע המוביל בתחומו, לפעמים הוא כל כך מוביל עד שעולות מחשבות על קנוניה.

למרות שמדובר בשני אינדיבידואלים בעלי זכויות, בכל מה שקשור לתכניתם היומית, השילוב ביניהם הפך אותם לישות אחת. לונדון וקירשנבאום עשו לאקטואליה היומית את מה שמייקל מור עשה לז'אנר התעודה, ועוד חסכו מאתנו את הדמגוגיה. העיסוק שלהם באירועי היום נעשה דרך הפריזמה המאוד ספציפית של דעותיהם האישיות ובלי שמץ של התנצלות על כך. בניגוד למנחים אחרים שיבטאו דעה פולטיקלי קורקט רק באייטמים של עוני או אלימות במשפחה, יגידו שני הזקנים את מה שעל ליבם גם בנושאים השערורייתיים ביותר ויראיינו את אורחיהם מהעמדה הזאת בלבד. במקביל, יספקו בדרך כלל בנימוס והגינות עיתונאית זמן מסך גם למי שמביע דעות אחרות בתכלית. אופן ההגשה של השניים והיחסים ביניהם הם הדובדבן שבקצפת, ובמיוחד יכולתם לעבור מרצינות תהומית להומור עצמי בשבריר של שנייה. רק אצלם תוכלו סוף סוף לראות את שאר הפרשנים והכתבים משחררים כפתור ואפילו חזייה.