אחד הרגעים המהנים בספרו החדש של אלי עמיר, "יסמין", הוא הקטע בו דורך לראשונה לוי אשכול ברחבת הכותל לאחר כיבושי 1967, פונה אל עבר הקהל הגדול שהתאסף שם ומסמן לו "וי" באצבעותיו, אך לא לשם סימון "ויקטורי", אלא לשם סימון "וי קריכטמען ארויס"' (איך זוחלים החוצה?). מעבר לעסיסיות היידית באישיותו של אשכול, יש כאן תיאור מדויק של הבלבול הישראלי אל מול המציאות החדשה ב-1967. מה עושים עם כל השטחים החדשים האלו, עם כל האנשים החדשים האלו? איך מתמודדים עם המעמד הישראלי החדש?
עדיין, הקורא הישראלי מכיר היטב את גם את משבר הזהות הפלסטיני וגם את משבר הזהות המזרחי, אשר זכו לטיפול ספרותי ועיוני נרחב, בין השאר על ידי עמיר עצמו. חסרונו הגדול של הספר הוא בכך שאינו מצליח להאיר באור שונה מן המוכר את סיפור הזהות הפלסטינית והשלכותיה של מלחמת 1967 על זהות זו.
בניגוד לספרו "מפריח היונים", בו הצליח עמיר לחשוף טפח נסתר בחיי היהודים בעיראק, ב"יסמין" גם הטיפול בשסע המזרחי-אשכנזי המורכב אינו מצליח להתעלות מעל המוכר. אלו שכלל לא נחשפו עד כה לשני נושאים מרכזיים אלה ב"ישראליות החדשה" יוכל למצוא בספר הזה תועלת ועניין, אך עבור השאר הספר יהיה קריא וסביר, לא יותר מכך.
ואנחנו שניים
לאורך כל טרילוגית הזכרון שלו עוסק עמיר, יותר מכל, במשברי זהות, אך בעוד שבשני הספרים הראשונים של הטרילוגיה מעסיק אותו משבר הזהות שלו עצמו, כיהודי בעיראק או כעולה עיראקי בישראל, הרי שבספר זה הוא פונה לבחון את משבר הזהות הלאומי-פלסטיני וקשריו עם משבר הזהות המזרחי-ישראלי. עמיר מפגיש בין נורי חצוי הזהות, בן דמותו של עמיר וגיבור הספר, לבין יסמין, בת דמותו הפלסטינית. כמוהו, היא נאבקת בפנים העודפים והשונים של אישיותה, שהמציאות המשונה בה היא חיה יצרה. ערביה נוצרייה, פלסטינית שנולדה בטלביה למשפחה עשירה ומיוחסת שגורשה ב-48', אשר עתה משלימה את הדוקטורט שלה בפאריז. שתי הדמויות מכילות את הניגוד שבין מזרח למערב, ודרכן מתבטא הדמיון שבין ה"אחרות" הפלסטינית וה"אחרות" המזרחית. במקביל, ספור אהבתם הבלתי אפשרית מבטא דווקא את הניגוד שבין שני "אחרים" אלו פלסטין מול ישראל. שתי הדמויות נמצאות במצב בו הבחירה בין שלל הזהויות המרכיבות את אישיותן אינה אפשרית.
הפתרון של עמיר לבעיית השניות מקומם. עבור יסמין, השניות הזו בחייה תביא לבריחתה, כפי שידוע מראש. את נורי, הוא עמיר, מביאה השניות הזו למצב אבסורדי, שבו הוא מנסה להסתדר עם כל הפנים של אישיותו, מבלי להחליט לאן הוא שייך. עבור עמיר אין כלל אנשים רעים, אלא רק סיטואציות קשות. מבחינתו כולם קדושים וראויים לחמלה, בגלל שעם כולם הוא מצליח להזדהות: הן עם המתנחל שעוקר עצי זית, והן עם הפלסטיני שמתכנן פיגוע התאבדות, הן עם הש"סניק הזועם על קיפוח והן עם האשכנזי-החילוני המתמרמר על הכפייה והדתית והתשלום לישיבות. את כולם ניתן להבין, כולם רק קורבנות של השניות הארץ-ישראלית. עמיר, דרך נורי, מנסה למצוא דרך להחליק את המים הסוערים כאן, ויעשה הכל אף ירחם על רשעים, בשביל להשיג זאת. הכל כדי להשלים עם כל הפנים של ישראל המשוסעת, גם ב-67' וגם עכשיו. פתרון זה מקומם בעיקר בגלל שהוא בריחה מן המציאות ממש כמו הבריחה של יסמין לפאריז. זה אינו פתרון אמיתי.
מקוממת אף יותר גישתו של עמיר, לפיה השוויון והשקט מגיעים רק עם הדם: העליצות שבה כּאבּי, אחיו של נורי, מדבר על השוויון בין המזרחים לאשכנזים, שנכפה על הצברים במלחמה ובמוות, היא גרוטסקית, כמו גם תיאור האקט המיני המדמם בין היהודי לפלסטינית. חבל שדווקא עמיר, שלא מגדיר את עצמו כ"מזרחי מקופח" ושמנסה להבין הן את היהודי והן את הפלסטיני, טוען שבישראל רק הגופות שוות ומתאר כל מפגש אפשרי בין ישראל לפלסטין כמדמם. אלו הם קטעים שהיה טוב לו היו מושמטים מן הספר.
על אף כל האמור לעיל, ועל אף שעמיר נוטה לפאתוס מיותר ולטרחנות פעמים רבות מדי בספר, יש בספר נקודות אור מספיקות בשביל שהוא יהיה שווה קריאה, גם אם חד-פעמית. הכתיבה של עמיר אינה ענקית, אבל גם כך היא עשירה ומרגשת יותר מרוב הספרות הישראלית העכשווית. עבור המעטים שלא מכירים כלל את הנושאים המדוברים, יפתח ספר זה עולם שבו שום דבר אינו מוחלט, הנראה לעין תמיד מסתיר לפחות שני עולמות נוספים, בו ישראל המורכבת והמפולגת מקבלת טיפול על כל רבדיה. אמנם זו אינה ספרות מופת, והספר אינו חף מבעיות, אבל זו בכל זאת ספרות סבירה בהחלט.