סימן שאתה צפיר

החשיפה לה זכתה פרשת ההשתוללות של טוביה צפיר בסט הטלנובלה, אכן עברה כל גבול הגיוני, כפי שכותב עמיתי, אבל הבעיה החמורה בעיני היא סוג החשיפה. מהדורות החדשות בטלוויזיה מצאו בימים האחרונים רעיון מבריק לאייטם: טוביה המסכן והמיוסר ממשיך, למרות הכל, להופיע בפני ילדים ומתנצל בפני ההורים. שקיות הקאה יצורפו לגיליון "פנאי פלוס" הקרוב.

שתי כתבות כאלה, שהופיעו בערוץ 2 וב-10, תיעדו את טוביה צפיר מודה בהתרגשות להורים שבחרו להביא את ילדיהם להצגה "סבא טוביה" למרות שהוא ניפח במכות מנהלת במה ונתב, רק לפני כמה ימים. למרבה הגועל, בוחרים גם חלק מההורים להגיע עם ילדיהם הרכים אחרי ההצגה כדי לפגוש את הדמות הנערצת, אולי כדי ללמוד איזה תרגיל חניקה חדש שיכול להיות שימושי בתגרות בארגז החול. ההורים חסרי הבושה מודים לטוביה על כך שלא ביטל את ההצגה ו"מצא את הכוחות" לעלות על הבמה ולהופיע.

בתור הורה אני חש בחילה קלה במעלה הגרון מול התמונות הללו, ומבטיח לעצמי שאעשה את המיטב כדי שבתי לא תהפוך לאחת ממעריצותיו של טוביה ושלל מוצריו לא ייכנסו לביתי. יצא לי באקראי לצפות באחת הקלטות של "סבא טוביה", ובהשוואה לטימטומת הדצית, מדובר אכן ביצירה מושקעת למדי – אבל כאן לא טמונה הבעיה. מה משדרים ההורים שממשיכים לדבוק בתעשיות סבא טוביה, לילדיהם התמימים? מותר להרביץ, לחנוק או לנופף בסכין וגם לכנות את חברייך "יודונאצים"? כנראה שכן. האם נכון להפריד בין דמותו החביבה של סבא טוביה מספר הסיפורים הרוקד ושר מדמותו של טוביה צפיר המכה, מחרף ומגדף?

קשה לי לקבל בהבנה את אותה סלחנות וחמלה שמיהרה להגיע אחרי ההתנפלות התקשורתית על צפיר ועצביו החשופים. טוביה, עם כל הכבוד, הוא לא הקורבן בסיפור הזה. הוא התוקף. לא מעניין אותי כהוא זה מה היתה הסיבה להתפרצות האלימה של האומן הוותיק – בין אם סמים, בעיית הימורים, או לטענתו, בעיות בריאותיות. הגישה שהושרשה כאילו לטאלנט מותר להתפרץ, לקלל, לשלוח ידיים או לשון, לנופף אגרוף או סכין, היא רעה חולה שיש לטפל בה כאן ועכשיו. בואו ניזכר בשורת המעשים המגונים שביצע לכאורה דודו טופז בעובדות הפקה שהיו במקרה בסביבה. גם אז הוקיעו ארגוני הנשים וגורמים אחרים את מעשיו ויומיים אחר כך הוא הצטלם עם ילדים חמודים בעיירה בדרום, בה הוא מתכנן להקים קניון, כאילו כלום. חשוב לציין שבניגוד להתנהגות פסולה לכאורה של ראש הממשלה ובכירים אחרים, טופז וצפיר הודו בחצי פה במעשיהם הפסולים וקנו את סליחתנו בחיוך שובב ומבט מצועף.

האם, הורים יקרים, הייתם מתייחסים באותה מידה של סלחנות לשכן שהיה בועט לכם בכלב, לעובר אורח שהיה מעיר הערה פוגענית כלפי בת זוגכם, או, רחמנא ליצלן, חותך אתכם בכביש המהיר? כנראה שלא. אז מה ההבדל בדיוק? למה לטוביה מותר להתנהג כמו ערס מתודלק במועדון לילה בעמק האלכוהול? מה אמורים להרגיש עובדי ההפקה המותקפים נוכח החיבוק החם והמבין שצפיר מקבל עכשיו? אולי קצת כמו הנאנסות מפרשות איציק מרדכי ואל"מ ע'- מחוללות פעמיים.