פראנסיס רוטס קופולה

בזמן שבריטניה הולכת ומתמלאת בראפרים, מסקינימן ועד The Streets (סקינרמן?), היא משחררת לעולם מעט מאוד היפ-הופ. רוטס מנובה (רודני סמית) הוא הנציג הבכיר של התחום, מאז "Brand New Second Hand" המצוין מ-1999. "Awfully Deep", שיצא השבוע בביג דאדא (כמו אלבומיו הקודמים), מוצא את רוטס חד ופורה מאי פעם. יש לו הרבה מניירות היפ-הופ, מהביצ'ז (האלגנטיות; בכל זאת, אנגליה) שנועצות בו מבטים בעטיפה, עד החשיבות העצמית והשופוני. אבל מול מקורותיו בהיפ-הופ, הוא מבליט מאוד את השורשים הג'מייקנים של המוזיקה שלו. הביטים נוטים חזק לכיוון הראגה, בעיקר בשירים כמו "Babylon Medicine" ו"Rebel Heart", ומגיעים גם לאלקטרוניקה מצפצפת (בסינגל המצוין "Collosal Insight") ואפילו ג'אנגל, ועדיין יש באלבום הרבה יותר מלודיה מבאלבומים הקודמים שלו. זהירות על הסאב-וופרים שלכם - יש פה גם באסים הרבה יותר כבדים.

בשפה ייחודית, מנובה שר על המאבק שלו להתפתח מבחינה רוחנית, ועל הקשיים שבהם נתקל בדרך הזו (כמו ב-"Mind 2 Motion" החד) – מתח בין כוונות טובות למעשים טפשיים, אלכוהול וסאטלה, יחס לכסף, שנאה עצמית ואהבה עצמית; בשיר הנושא הוא אפילו מתאר את עצמו כמשוגע. כמו כולנו, אין לו פתרונות חכמים חוץ מלהמשיך להילחם, ובניגוד לכולנו הוא יודע לתאר את המאבקים האלה בדיוק ועניין, שתי סיבות להזדהות הרבה שהוא מעורר. השליטה שלו בהיפ-הופ, והשימוש הייחודי שהוא עושה בז'אנר, מצדיקים את הכתר שלו כמלך ההיפ-הופ הבריטי.

רוטס מנובה, "Awfully Deep" (ביג דאדא, MCI)

בכל גזרת האמו היפ-הופ (מלשון Emotional), שכוללת גם את סלאג, סול, סיקסטו - סייג' פראנסיס הוא אולי הראפר הכי רגיש, אינטליגנטי ומצחיק. על הכישרון שלו למיקרופון הוא כבר קיבל הכרה כשזכה במספר תחרויות פריסטייל וספוקן וורד, אבל הוא הרבה יותר מראפר - הוא משורר, סופר ויזם.

הוא נוהג להקליט הופעות שלו ולשחרר אותם עם קטעים גנוזים בבוטלגים שהוא מוכר בהופעות, ועושה מזה גם בוכטה נאה. ב-2002 הוציא את האלבום הרשמי הראשון שלו, "Personal Journals", שהיה מעין טיפול פסיכולוגי על ביט - מסע פתלתל לחולשות והפינות האפלות שלו, מתובל בדמיון, כישרון לירי, וזריזות לשון שאין לאף ראפר. הפסקול באלבום היה ראוי לאנטיקון, הלייבל בו יצא, בביטים המהפנטים והשבורים, שלטעמי (אני חושב שאני במיעוט בעניין הזה) לא ידעו לתפוס מספיק את האוזן. הוא תיקן את זה בגדול, כשהוציא עם ג'ואי ביטס, שותפו לצמד Non Prophets, את "Hope". ההיפ-הופ הפיוריסטי והסוחף של ג'ואי, הטקסטים הפוליטיים, משחקי המילים וההומור של סייג', ובעיקר האופן שבו השניים השלימו זה את זה ויצרו מקשה אחת, הפכו את "Hope" לאחד מאלבומי ההיפ-הופ המשובחים של 2003.

באלבום החדש, "A Healthy Distrust", סייג' (לשעבר פול פרנסיס) יודע לקחת את הטוב משני העולמות, גם אם הוא מאבד משהו באמצע. מבחינה טקסטואלית, האלבום שומר מחד על התימות האישיות של "פרסונל ג'ורנלס", למשל ב-"Crumble", אחד המרגשים באלבום, ומאידך הולך לפוליטיקה (נגד בוש והתקשורת הימנית שלו, נגד תרבות הנשק האמריקאית אבל גם נגד שמאלנים צבועים). לי חסרים משחקי המילים וההומור, איזור שהוא חקר בהצלחה רבה בעבר.

בביטים הוא נעזר בכמה מהמפיקים המוכשרים של האלטרנטיבה, מסיקסטו ועד דיינג'רמאוס ידידי, שנותנים קרקע היפ-הופית כבסיס, אבל שוברים לכיוונים לא פופולריים בהיפ-הופ ובמוזיקה מודרנית בכלל - שירים של שתי דקות, מעברי סגנון ואוירה באמצע שיר, שירים בלי פזמון. אלה לא הביטים הסוחפים של ג'ואי, אלא פוסט היפ-הופ אווירתי ומרגש. אני עוד לא מצאתי פה שיר כמו "Inherited Scars", שיר ההיפ-הופ האהוב עלי אי פעם, אבל כן קיבלתי את מה שסייג' מתמחה בו - התבוננות עמוקה על עצמו והעולם שבו הוא חי, כתובה בעט של משורר, ומוגשת על מיקרופון ש... איך אומרים, אוכל ת'מתחרים.

סייג' פראנסיס, "A Healthy Distrust" (אפיטאף, MCI)