כמיקל ג'לי

"האצבע שלי על הכפתור. האצבע שלי על הכפתור. האצבע שלי על הכפתור."

בברייק הדרמטי בשיר, שפותח את האלבום החדש של הכימיקל בראדרס, חוזר קיו-טיפ, הראפר הוותיק עם הקול הגבוה והחמוד, על השורות האלה. ברור שעוד רגע הוא ילחץ על הכפתור, ואז, אז עלול לקרות משהו. אולי כולנו אמורים להתגלוון בפתרון המוזיקלי של המתח שנבנה, להיסחף בסחרחורת של הלופ הערבי המבריק שרקחו הכימיקלים, שמשתין בקשת על כל "סצנת" ההיפ-הופ המזרחי שחיה במתחם שבין ערוץ 24 לגלגלצ. או אולי האצבע שלו תלחץ על הכפתור שיפיל את הפצצה שאמור להיות סופסוף האלבום החדש של הכימיקל בראדרס, הפצצה אותה מבטיח הסינגל הראשון, "Galvanize". הכפתור הזה הוא אותו אחד שממוקם בחזית הסינתיסייזר של תום רולנדס ואד סימונס. הכפתור שכה היטיבו לסובב עד הסוף, כשהבעירו באש מליון מסיבות. ואולי בכלל האצבע של קיו-טיפ לוחצת על כפתור וירטואלי, כזה שמוריד למחשב עשרות אלבומים מהרשת, הכפתור שמקפיץ בחוסר סבלנות בין שיר לשיר, דוגם חמש שניות מכל קטע, מתרגש מהעושר אבל לא נשאר מספיק זמן להעמיק בו.

הכפתור הזה הוא גם כפתור הדיליט שלחצתי עליו הרבה יותר מדי פעמים כשניסיתי לפתוח את הרשימה הזו על האלבום החדש, החמישי של הכימיקל בראדרס. רציתי לומר כל מיני דברים עליו - שלמרות סינגל ראשון מהמם, שאר האלבום ממשיך לעבוד לפני אותה נוסחה שכבר נוסתה בעבר. נוסחה שמערבבת קצת היפ הופ, קצת אסיד, קצת מקצבים ישרים לרחבות, קריצה לפסיכדליה האמריקאית, בלדה מרגשת, אורחים מעולם הרוק, אחד ותיק, אחד שבדרך, ושאיכשהו, האלבום הזה הוא לא המאסטרפיס שקיווינו לו. אבל הדברים האלה, בדיוק כמו האלבום החדש של הכימיקלס, הדהדו כדז'ה וו, שלא הצלחתי לאתר את המקור שלו.

את כל הדברים האלה, כך גיליתי, כתבתי כבר לפני שלוש שנים בביקורת על הקודם של הכימיקלז. העולם השתנה מאז, ותום ואד, בתור חיות בריטיות מודעות לעצמן סביבן, יודעים זאת טוב מכולם. הרוק חזר להיות גורם אופנתי משפיע, גם על סצינת הדאנס שבה הם פועלים. אלא שהכימיקלז נמצאים בדילמה - מאז תחילת הדרך הם היו הרכב שהצליח לגשר בין האנרגיות, הלכלוך והצלילים של עולם הרוק לשפה של הדאנס. יש להם את מלוא הזכות לומר שהם היו שם קודם, לפני גל הPאנק-Fאנק המשמח הנוכחי. אז באלבום החדש הם מתאמצים להישאר רלוונטיים, וזה לא כל כך מצליח - כשהזמר של בלוק פארטי מגיע לשיר וגיטרות באס דופקות נוכחות בולטת באלבום, זה נשמע מתאמץ, כמו הפעם הראשונה שהאחים מוצאים את עצמם מהצד הלא נכון של הקיר, מאחוריו מתרחשת המסיבה האמיתית.

לפטור את האלבום כנפילה יהיה מעשה פזיז ונמהר. יש כאן עדיין כמה רצועות מצוינות, ועולה מהן שברגע שהכימיקלז מצליחים להשתחרר מהרגלים ישנים, מנוסחאות מוכרות או מסתם ניסיונות להישמע כמו הצליל הנכון לעכשיו, הם באמת יודעים מה לעשות עם כל הכפתורים שמפוזרים לפניהם באולפן. וכשהם בולעים אותם, הם מגיעים למקומות שבהם אף אחד אחר לא מצליח לגעת בהם. חבל שרוב הזמן הם נשמעים מכופתרים בתוך הכתונת שכובלת אותם לקרקע.

הכמיקל בראדרס, "Push the Button" (הליקון)

פרד דיקין וניק פרנגלן הגיעו כשהמסיבה כבר נגמרה, פחות או יותר. כבר לא נשאר מה להמציא ולחדש, שנות התשעים נגמרו והאנרגיות היצירתיות בתחום האלקטרוני היו בסימן ירידה. הם רכבו על גל הלהקות, שאיכשהו בא בעקבות אייר. יחד עם זירו-7, בנט, קינובי, בלו סטייטס ועוד שמות שבטח ראיתם בשלל אוספים שמשתמשים במילים צ'יל, אאוט, איביזה וקפה, במינונים משתנים. אז נכון שלמון ג'לי לא המציאו כלום, אין להם טריק בשרוול שיכניס אותם להיכל התהילה. מה שכן יש להם זה את העטיפות הכי יפות בעולם, ומנות בריאות של אירוניה חיובית ושמחת חיים שמשתלבות בקלילות במוזיקה, כמו שכבר שמענו באלבום הקודם שיצא לפני שלוש שנים.

קצת אחרי שיצא, פרד וניק השתעשעו עם "If You Leave Me Now", הסוכרייה המתוקה והרכה של להקת שיקגו, סימפלו ממנו שורה אחת - "ooooh baby please don' t go", בנו ממנו קטע יפהפה, והוציאו אותו במהדורה מוגבלת (עם עטיפה מושקעת כמובן) תחת מעטה מזויף של סודיות. בכל זאת, זכויות יוצרים וכאלה. ההשתעשעות המשיכה עם עוד כמה סימפולים חצופים, בין השאר ל"Peaches" של Presidents of USA.

זה גם הקונספט שמוביל את האלבום החדש. כל קטע כאן מבוסס על סימפול משיר אחד, וכל השירים הם מהשנים 1964- 1995. אין שום קשר נראה לאוזן בין השירים המסומפלים (הפעם באישור האמנים), חוץ מהרצון של למון ג'לי לצאת אתו לסיבוב בפארק השעשועים שלהם. חלק מהשירים סוחבים לטריטוריות קצביות ורועשות יותר ממה שהורגלנו מהצמד בעבר, וזו התפתחות מבורכת, גם אם המילה "מפתיעה" קצת גדולה עליה.

"64'-95'" לא מצליח לתפקד כמנוע חיפוש מוזיקלי, כזה שיזרוק אותנו לחפש את השירים המקוריים, כי אין ללמון ג'לי אג'נדה מוזיקלית שמכתיבה את הבחירות - הכל הולך. אקלקטיות אמיתית שלא נכנעת לתכתיבים אופנתיים (להפך, רוב חומרי המקור המסומפלים יסווגו על ידי רוב מבקרי המוזיקה כזבל טהור). בכל מקרה, הדיון באופן היצירה של האלבום קצת מסיט את תשומת הלב מהנושא המרכזי (ולא שלמון ג'לי לא השתמשו בסימפולים בתקליטים הקודמים – להפך) שהוא - איך בעצם נשמע האלבום החדש. השורה התחתונה כאן מעט חמקמקה, כי לא מדובר באלבום שגדולתו מתפרצת מהרמקולים בהאזנה ראשונה או שנייה. אבל באופן הנינוח שבו הוא מזמין להישאר גם להאזנות נוספות, טמון הכשרון של למון ג'לי.


למון ג'לי, "64'-95'" (בי.אן.אי)