פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בל וסבסטיה

      אחרי שקרא את "אדוני הארץ", ספר שמציג באופן מורכב סוגיית ההתנחלות, אבי שילון נרתע מהקריאות למשאל עם

      עמנואל לוינס, פילוסוף צרפתי מהזן שבולסי צפרדעים דווקא פחות מחבבים, הבחין בין היכולת האנושית להתעצב כשמישהו לידך בוכה, לבין היכולת האנושית לפתח "יצירתיות רגשית" שתגרום לך גם להזדהות עם הזר שבוכה לידך, ולא רק להבין שמשהו עצוב קורה.

      "אדוני הארץ - המתנחלים ומדינת ישראל" הוא ספר מרתק שלא מנסה לגרום לנו להתעגם עבור אחינו מעבר לקו הירוק, בוודאי לא להזדהות עם כאבם. ובכל זאת הוא מצליח איפה שהוא בכלל לא משתדל. הכתיבה המאופקת, אך רחבת היריעה, בה נוקטים המחברים, העיתונאי עקיבא אלדר וההיסטוריונית עדית זרטל, הופכת את הכתוב בו למראה דו צדדית: אפשר לסיים את הספר עם שנאה למתנחלים שסיבכו אותנו בעורמה מהסוג שפרנסה קריקטורות אנטישמיות; אפשר, מאידך, לצאת עם התרגשות על התעוזה המחשבתית וההשקעה הנפשית של המתנחלים בבואם לשאת על גבם את מה שנותר מהציונות, בשעה שעבור רובנו "הקו הירוק" הפך לשם קוד לדילר של הגראס.

      “אדוני הארץ" הוא לא ספר שמחדש רבות לקורא, הוא הרבה יותר משמעותי: מגבש את החומרים, הידועים יותר ופחות, מהם עשויה ההיסטוריה של המתנחלים לכדי סיפור שלם. מכיוון שהמחברים לא ויתרו על אף שעל מהסיפור המורכב, זהו כאמור ספר שיכול לשמש את הארגומנטים של כל המעורבים בו.

      את הספר אי אפשר לתרגם לדיון אצל ניסים משעל: הוא מורכב מדי. אחרי שאתה מסיר את העיניים מהעמוד האחרון ב"אדוני הארץ" אתה חווה תחושה מוזרה, מערפלת קלישאות. כלומר, אם המתנחלים כה מאמינים בזיקתם לקרקע, אם הם כל כך השקיעו בה, בתחבולות ובפיתוח, אם הם מצליחים להפנים את הקשר, הכל כך לא יהודי-גלותי, בין האדם לקרקע עליה הוא חי - מדוע כל כך קשה להם להבין את הפלסטינים? הרי בעולם נורמלי יותר, המתנחלים, ולא השמאל השבע, אמורים היו להזדהות עם רגשות אימהיים כלפי רגבי אדמה; ובהתאמה, אם השמאל הישראלי כל כך מבין את הצער הפלסטיני על גזל אדמותיהם, מדוע עם הכאב היהודי על אובדן האדמה כל כך קשה לו להזדהות?

      מבצע "מגן אנושי"

      לפי "אדוני הארץ" ממשלות ישראל השתמשו במתנחלים, בפירוש ניצלו אותם, ככוח אנושי יהודי שעדיין מוכן היה להשקיע בהגשמת הרעיון הציוני אחרי 67', גם מעבר לקריאות עידוד מהיציע. מה שלא מבתק את העובדה שהמתנחלים עצמם אטמו את חדרי ליבם מפני המשמעויות המוסריות הטמונות בגזל אדמות הערבים. התירוץ המשתמע מהספר לזכות המתנחלים טוען כי באמצעות בתחבולות שנועדו לגאול את הקרקע, החל גם כל המפעל הציוני.

      אבל זהו תירוץ קלוש. הזמן הוא מרכיב משמעותי, מרכיב מוסרי בפני עצמו. מה שהיה נכון לצורך הקמת המדינה, אינו נכון אחריה. אם אתה גונב לחם כדי להתקיים, זה לא אומר שאם תגנוב מחר גם מכונית תהיה ראוי לאותה מידה של סימפטיה. זו הסיבה שעד תום קריאת הספר התפוגגה תחושת העוול שיצר הראיון המרגש של הרב יואל בן נון ב"מוסף הארץ" ביום שישי האחרון. כמו מחט בערימת מחטים, קל לאתר את הצדק בטענת המתנחלים, בוודאי המתונים והעמוקים שבהם כרב יואל בן נון, שמשוועים ליחס הגון יותר, כלומר משאל עם. אבל באותה מידה קשה להתעלם מכך שאחרי שהורגלנו להפנים את טקטיקת מאחז העיניים של המתנחלים בבואם לקבוע עובדות בשטח, קשה לסמוך עליהם שמשאל העם הוא לא תרגיל עוקץ נוסף.

      מצד שני, וזה ספר שלא משאיר לך אפשרות להתחמק מעוד "מצד שני", אם הפלסטינים באמת היו מעוניינים בכך, הם יכלו לנצל את תנופת הפיתוח שהביאו עימם היהודים לשטחים כדי להכין להם עתודה כלכלית למדינה שיקימו, עם מיעוט יהודי בתוכו. כלומר, עוד לפני שהחלו בפיגועים, גם הערבים אינם הצד המסכן המוחלט בסיפור.

      דווקא משום שעבור הקורא, שאינו מוטה מראש, הספר מציג את מפעל ההתנחלויות כפרשה סבוכה, התיאוריה המהדהדת ממנו היא תיאוריית "התער של אוק'הם" - אסכולה מהמאה ה-14, שלפיה לכל בעיה מורכבת הפיתרון הראוי הוא תמיד הפשוט והקצר ביותר. הבה ננסה: מתנחלים שיחפצו בכך ישארו במקומם, אבל תחת הכנפיים של ארץ ישראל בשליטה פלסטינית. השאלה האם הם יוכלו לחיות שם בביטחון אמורה לזכות לתשובה טבעית, כן, ברור, כמו שערביי ישראל ראויים לשוויון וביטחון במדינה היהודית בחלק השני של ארץ ישראל. במחשבה שניה, גם הכי פשוט נשמע, במקרה שלנו, מסובך מדי. הספר, וזה למרבה הצער הקונצנזוס היחידי שניתן להשיג, מרתק לקריאה.

      עקיבא אלדר ועדית זרטל, "אדוני הארץ - המתנחלים ומדינת ישראל" (הוצאת דביר)