ההשראות של חן שיש

איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?

אני בדרך כלל שרה לעצמי. כפרויקט נוסף, הייתי שמחה להוציא אלבום של מוזיקה בלקנית-צוענית. השירה היא המשך ישיר ליצירה, היא יוצאת לי באופן טבעי ותופסת מקום חשוב בחיי.

מה היה הסרט האחרון שראית?

"מלנה" של ג'וזפה טורנטורה. מוניקה בלוצ'י משחקת בתפקיד המהממת שהורסת את הגברים בסיציליה, וילד ששמו רנטו, מתאהב בה ושומר לה אמונים עד הסוף. הסרט עורר בי געגועים לאיטליה, לשפה, ליופי, לחברים שהשארתי שם ולאהבה שלי. בעבודות שלי יש מקום של געגוע, אבל גם של זיכרון. אני מציירת ואז מוחקת. ביצירות נשארים עקבות של סימנים היסטוריים. יש געגוע למשהו, אבל הוא נמחק והשרידים שלו נשארים על פני השטח. בבדים הגדולים שלי נותרו עקבות של מחיקה, של ציורים שנמחקו במהלך העבודה.

מה היתה התערוכה האחרונה שראית?

התערוכה של עדו בראל בגלריה גבעון. אין מה להוסיף - לראות ולהתרגש. העבודות שלו מאוד טובות בעיניי.

למי היית מכניסה מכות?

לאמנות גרועה. אמנות גרועה בעיניי זה כל דבר ששורף לי את העיניים.

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

את ג'קומטי אהובי. הוא אהובי כי הוא גבוה מכל בחינה אפשרית. גם הדמויות שהוא יוצר הן גבוהות וארוכות ונמתחות עד אין קץ. הפרחים שיצרתי בתערוכה האחרונה מנסים להימתח עד אינסוף, ומרגש אותי לחשוב שהם יכולים לנהל דיאלוג עם הדמויות הארוכות שלו.

עם מי היית רוצה לעבוד?

עם יהודית סספורטס, עם כריס אופילי ועם יונתן מסה. כל אחד מהם מייצג פן אחר שמושך אותי, ושלושתם ביחד מייצגים משהו שהוא שלם בעיניי. סספורטס מעניינת אותי באופן שבו היא מציעה מערכים של ארכיטקטורה נפשית. כריס אופילי, אמן אנגלי שחור, שמציע קיטש מתוחכם, ביוגרפיה אותנטית ואמירה עכשווית. מסה הוא אמן גרמני צעיר ואני נמשכת לאקספרסיביות השחורה והמלוכלכת שיש ביצירות שלו.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

רותקו. ראיתי את העבודות שלו בטייט גלרי בלונדון, והן פשוט שוברות לי את הלב כל פעם מחדש.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

מגהץ. אמנם אין לי טראומות ילדות ממנו, אבל אני מפחדת שיהיו לי טראומות בגרות.

חן שיש, אמנית צעירה, מביטה בעולם סביבה בעיניים של רומנטיקנית חסרת תקנה.
בשנתיים האחרונות הספיקה לערוך תערוכת יחיד בגלריה הגר, לעבור לברלין, להשתתף בתערוכה קבוצתית בגלריה אלון שגב, לזכות בפרס האמן הצעיר של משרד החינוך ולעבוד בברלין על תערוכת יחיד המוצגת בימים אלה בגלריה אלון שגב, "החיים בוורוד".

בתערוכה הזו מביאה שיש את המקום שנמצא בין החלום הסכריני לשגרה היומיומית. שרידי השגרה המעיקה נותרים בעבודותיה, מאוזכרים על ידי הצבע האפור שמחלחל מבעד לוורוד. הוא מציץ מתחתיו ומעקר את חיי הפנטזיה. היא מציינת שבתערוכה הזו הדף מלא יותר בדימויים, כל הסקיצות הצליחו להתלכד לכדי מחשבה אחת שלמה שמאגדת בתוכה את זיכרונות המחיקות. ברלין הוסיפה לה נדבכים של ראייה ושל סביבה שסחפו אותה לעולם חדש של דימויים. אכן, דברים שרואים מברלין לא רואים מכאן.