פנים. חדר. משרד לא גדול, שני שולחנות עץ יוצרים חדר ישיבות זול ועלוב, הפורמייקה השחורה-חומה שבורה במספר מקומות. כסא עם משענת גב גבוהה בקצה השולחן, ריפוד המושב מנוקד בחורי סיגריות קטנים.
לחדר נכנסים 4 גברים במדים, הגוץ הנמרץ תופס את מקומו בראש השולחן והשלושה האחרים מתיישבים מולו. הם זורקים ערימות דפים לפניהם, נאנחים, אחד מחטט באף וחברו מיישר את המדים. סא"ל שוקי פותח. "רבותי, עוד חצי שעה אנחנו צריכים להציג לראש אגף מבצעים שלוש הצעות לשם למבצע פינוי ההתנחלויות בעזה. יש רעיונות?" הוא שואל, לוחץ על האינטרקום "מישהו רוצה בינתיים קפה" מפטיר לחלל האוויר בעודו ממתין לתשובה. "כן" נשי לועס מסטיק נשמע מהצד השני. "קרן, תכניסי לפה את התחת שלך וארבע כוסות קפה וקנקן מים", הוא נובח לרמקול, לא מבין שהמיקרופון הוא המקום שאליו הוא צריך לירות בקשות.
"מה אנחנו הולכים לעשות שם?", שואל סרן מוטי, מסופח דובר צה"ל. "אה, אני לא יודע. נראה לי שניכנס עם בולדוזרים ונעיף אנשים מהבתים שלהם. באמ"ן צופים התנגדות החל מזריקת חיתולים מלאי חרא ועד ירי נק"ל. ההוראה היא שיורים רק שאין תקשורת ובכל מקרה לא יורים על התקשורת. אלא אם כן יש ערבים בסביבה, נגיד ברדיוס של שני קילומטר, ואז יורים כדי להרוג", עונה שוקי. "צוותי טלוויזיה ייכנסו?", תוהה רס"ן פיני, פליט שייטת שמונה שעבר לעמוד בראש אגף "תודעת ציבור" לפני חודשיים. "כן. אין לנו ברירה. הממשלה רוצה להראות שהפינוי נעשה מרצון ואהבה. שאנחנו בסך הכל שירות הובלות של המתנחלים, בוגי מובינג. זה כל מה שאנחנו עושים".
"אבל זה מגוחך, הרי הולך להיות שם מרחץ דמים", מרים לפתע מוטי, הנגד הוותיק של היחידה, את קולו "ואמרתי לך אלף פעם שאני לא שותה שחור" הוא צורח על קרן שנכנסה לחדר עם המגש. "טוב שכחתי, מה תעשה לי", מתנשאת עליו קרן, מיישרת את החולצה ויוצאת זקופה. שוקי מחייך בערגה, מסדר את מבושיו הזקורים ודופק על השולחן "שום מרחץ דמים. אנחנו נחלק לכל המתנחלים הנבלות האלה פרחים. זה הכל נעשה מאהבה!" הוא שואג.
ימית 2000
"איזה אהבה, זוכר את ימית? זה היה משחק ילדים. טירוף הולך להיות שם, אנשים ילללו, יבכו, יצרחו, נשים יכבלו את עצמן ללולים של התינוקות, גברים יאחזו במצבות, אנחנו נשלוף ילדים מהנדנדות, סבתות שמחוברות לאינפוזיות יפונו על ידי פלוגות חי"ר שלמות", נכנס פיני לאמוק, "אנחנו נצטרך להביא לשם את כל המשאיות שהכנו לטרנספר של הערבושים אבל לסדר אותן ככה שבני אדם יוכלו לנסוע בהם, חיילים יחטפו קללות. מי יודע אם לא יירו עליהם, על מה אתה בכלל מדבר?" והתמוטט לתוך הכיסא.
"אפשר לחשוב", אמר לפתע בשקט סמל אודי, ששוקי תמיד דאג שיכנס לישיבות החשובות. "זה לא משנה מה יהיה שם, משנה מה אנחנו נגיד שיהיה שם". הס נפל בחדר. אפשר היה לשמוע מבחוץ את הרס"ר צועק משהו על מדים שחסרים באפסנאות ואבנים לא ישרות. אודי המשיך. "נעשה מה שאנחנו עושים תמיד, נשקר בלי הפסקה עד שכולם יחשבו שזו אמת. בלגן? מה פתאום? נוציא אנשים מהבית בכוח? חס וחלילה. 'שבת אחים' נקרא למבצע הזה. שבת אחים. באהבה, ברצון, ברעות, בידידות. המתנחלים הם שרוצים ללכת, אנחנו רק מאפשרים להם לעשות את זה.
"אנחנו עושים את יחד אתם. כולנו מתפנים, כולנו עוזבים את הבתים. מישהו לא מרוצה? לא יכול להיות, אלא שוליים סהרוריים, עשב שוטה, עיזים תועות. אין דבר כזה. שבת אחים, שבט אחים, כולנו ביחד. הולכים הביתה. כמו שהפגזנו כפרים בלבנון והרגנו עשרות אזרחים חפים מפשע והודענו לכולם שזה 'דין וחשבון'. מה לא היה ברור? הם צריכים לתת את הדין על משהו שהם עשו. והרי ברור שהציבור קצר הזיכרון שלנו לא יזכור שהם לא עשו כלום, ואם מישהו כבר עשה משהו רע, הרי זה היה אנחנו.
"זוכרים ששלחנו את סיירת מטכ"ל לאנטבה? 'כדור הרעם' קראנו לזה. חבל שהכדור היחידי שרעם היה זה שריסק ליוני את הצורה. ועכשיו יש לנו משהו טוב להגיד, יש לנו מסר. לא צה"ל קורע את העם ואם למישהו יש בעיה שילך לאריק. אנחנו אחים. והרי כשאין לנו מסר אנחנו ממציאים שטויות כמו 'ענבי זעם'. מזל שהיה כאן מש"ק חנון מהתחת שקרא ספרים, אחרת היינו נתקעים בלי שם. אבל עכשיו אפשר להתכונן.
"צה"ל ממלא אחר הוראות הדרג המדיני. אנחנו אף פעם לא נכשלים, תמיד עושים הכל על הצד הטוב ביותר. כשלא תפסנו מבוקשים בשכם ב-2002 ונכנסו ויצאנו מהעיר כמו טבחים, שבוע כן שבוע לא, יצאנו למבצע 'אולי הפעם'. נתנו תקווה למילואימניקים המסכנים שגייסנו בשביל זה, שקרענו ממשפחותיהם. כשהפצצנו לפני שלושה חודשים בעזה וחאן יונס בלי הבחנה והרגנו עשרות חפים מפשע דאגנו לפמפם על ידי דוברי צה"ל כמו רוני דניאל, שהפלסטינים מתכננים לירות קסאמים, ואז נתנו לערבים האלה הזדמנות שניה ויצאנו למבצע 'ימי תשובה'.
"ואלו היו באמת ימים נוראיים. עשרות נהרגו, כאן ושם, אבל צה"ל יצא וידו המוסרית על העליונה. נתנו להם הזדמנות לכפר על מעשיהם, על כך שהם ערבים. אז גם עכשיו, גם עכשיו נמשיך ונפעל על פי אותו הגיון אורווליאני לפיו אנו פועלים כבר שנים ובעזרתו אנחנו מעוורים את עיני הממשלה והציבור. נגיד להם שהמחשב בחר את השם. זה שהמחשב תקוע כבר שנים ב'פריסל', מאז הלילה בו אל"ם ע' תקע עליו את הפקידה שלו ולא שם לב לאיזה חורים העכבר נכנס, הציבור לא יודע.
באג 2005
"זה הכל המחשב. צה"ל הוא גוף מקצועי נטול אג'נדה. לצה"ל אין עניין להשפיע על השיח הציבורי, על הממשלה, על מקבלי ההחלטות, על המצב הפוליטי או האסטרטגי. כלום. חבורת לוחמים מוסריים מהמעלה הראשונה שמשתוקקת לבצע את תפקידה ולחזור הביתה בשלום. זה אנחנו. צה"ל 2005" סיים אודי את דבריו. מבטים קצת חלולים הוחלפו, מפחדים להודות שלא הבינו דבר וחצי דבר ממה שנאמר. "אה, טוב, נראה לי 'שבת אחים' זה מה שיהיה. לי בכל מקרה אין רעיון אחר", אמר סא"ל שוקי וחש הקלה שהישיבה הזו סוף סוף נגמרה והוא יוכל לצאת לאבן גבירול לאכול שווארמה בלאפה. "כן, כן", מלמלו האחרים, שמחים שהם יכולים להתחפף מהחדר הזה. נהיה להם קצת לא נוח לשבת יחד עם סמל בחדר.