חזק בחפירות

אין זה מן הראוי שעונתה השנייה של "בולדוזר" שנפתחה אמש בקול תרועת מנועים זועמת, תימדד בפרמטרים התחלתיים. מיקי רוזנטל, זוכה פרס סוקולוב לעיתונות לשנת 2004, איננו גור טלוויזיה צעיר. הוא אפילו לא בולדוג בגיר. מדובר במותג טלוויזיוני עם רזומה של עונה שלמה בצבעי ה"קשת" של הערוץ השני, ולידה כואבת אך מוצלחת מבין חלציו של ערוץ 8. דווקא בשל הניסיון והוותק של רוזנטל, בגלל שמודל החיקוי האמריקאי שלו מייקל מור רק מעלה את הרף, ובשל העובדה שהוא כבר איננו הדוקו-אקטביסט היחיד המתזז על מסכנו הקטן, ניתנת האפשרות להרפות במעט את החגורה, ולשחרר החוצה את כרס הביקורת. אך אין בזה צורך של ממש.

מלבד מספר שיופים צורניים וחידודים תוכניים, רוזנטל ממשיך לעבוד על-פי הפורמולה המוצלחת של העונה הקודמת. חושף שערוריות חברתיות, נכנס באמא של הממסד ומתקן עוולות, כשכוחו העצום טמון בוידאו-אקטיביזם הכה סקסי. לא כדרכם של אמנון לוי, רפי גינת או אפילו חיים הכט, היושבים חנוטים בעניבותיהם ובאולפניהם הממוזגים, אלא בדרך המיוזעת. ברגליים, בידיים, ובמצלמה מושחזת היטב. הגיחות הפרשניות אל האולפן והפטפטת המסבירנית, שהיוו תותב מיותר בעונה הקודמת, נחתכו מהקונספט. העיקר המרתק שנותר הוא החומר הבוער המובא מן השטח. הרבה יותר מייקל מור, הרבה יותר טוב. הנימה הצינית של רוזנטל אף קיבלה בוסט גרפיקאי משעשע, מה שמתבל את החוויה הדוקומנטרית ברגעים כמעט סאטיריים.

יש הרבה מן הגיחוך בכך שמיד לאחר "בולדוזר" משודרת תוכנית הריאליטי "השגריר", המתאמצת בכל כוחה למצוא נציג הולם לישראליות. הרי יותר מכל האיתנים והמהרטות המאופרים והמדובבים, מצליח רוזנטל להציג את ההוויה הישראלית הבעייתית ואת התגלמותה האנושית, ועוד לעשות זאת עם 'ריאליטי' שהוא מציאות ממשית. הוא אמנם איננו פוטוגני, בלתי-רהוט, גס, תוקפני, חסר סבלנות, ופותר את בעיות האומה, חשובות ככל שיהיו תוך כדי שימוש באלימות, אך דווקא בשל כל זאת, הוא מייצג את הישראלי האולטימטיבי. המגושם אך החריף, שאומר דברו ברעם, מדבר עם הידיים, משלב אינטליגנציה בכוח, מנהל את העולם דרך אוזניית הפלאפון שלו, נוטף סרקזם, מעורר פרובוקציות ולעולם לא שוכח לתת קרדיט לעצמו.

האייטם הראשון בתוכנית הציג את רוזנטל כשהוא עושה טיפול נמרץ למצבם המחפיר של מחלקות הטיפול הנמרץ בבתי החולים בארץ. חושף את המחסור במיטות ובכוח אדם, את חוסר האונים של מנהלי המחלקות הנאלצים לחטוא בסלקציה ולגזור דיני מוות מיותרים. רוזנטל מדמה את אופן לקיחת ההחלטות בנוגע לחיי-האדם לשעשועון אווילי בטלוויזיה כשהגביר בנימין נתניהו ממוקם בעמדת הלוחץ על הכפתור. הוא מאתר את מקור הבעיה, חודר באגרסיביות אל מחוזותיו, מטלטל גורמים משפיעים במשרד-האוצר, ומוכיח את ערכה האפסי של חתימת חבר-כנסת. באייטם השני, מוביל הבולדוזר עדת בני-נוער שהשקיעו את נפשם בקידום הבחירות המוניציפאליות של הליכוד, ולא קיבלו את השכר המגיע להם. כששורה ארוכה של ילדודס משתרכת מאחוריו, מצטייר לפתע מיקי כדימוי מדויק של מהות אפיונו: ילד מרדן, מרושל ונחוש, שמעז לצעוק על כל מלך שמזדמן בדרכו 'הבולבול שלך בחוץ'.

אם להמשיך את דימוי הנער, יש לנו עסק עם ילד מעצבן במיוחד. ולא במקרה. רוזנטל בונה את תוכניתו על מיתר העצבים הרגיש שלנו. הוא מחפש את המחדלים שירגיזו אותנו כמה שיותר, ומתיימר גם לשנות, תחת הסלוגן הקליט "לא מדבר. עושה". אינני יודע אם חפירותיו של מר "בולדוזר" אכן מותירות זכר מורגש בשגרת חיינו, אך הן ללא ספק עושות את השימוש היעיל ביותר במדיום הטלוויזיוני למטרה זו. למרות שההשוואה די ילדותית, אסכם בכל זאת בהתייחסות ישירה ל"בולדוג" לבית ערוץ 8, כור מחצבתו של רוזנטל ומתחרו הנוכחי. ערוץ 2 כמסגרת המסחרית והעממית ביותר לפסטיבל המרי האזרחי של הפושטק הייצוגי, רק מטיבה עם התוכנית. כמו תמיד, המחאה אפקטיבית יותר כשהיא דורכת בגסות בלב הקונצנזוס, ולא מדשדשת בנעלי אולסטאר יפות נפש בערוצי נישה מעודנים.