טיימינג הוא הכל. כמה מכם ציפו בציפורניים כסוסות לאלבום הבכורה של ירונה כספי? כמה אצו לרכוש אותו ביום צאתו? כמה בכלל יודעים על קיומו? לא רבים, להערכתי. יש להניח שרק נברנים כפייתיים עוד זוכרים את שמה של כספי - אחת ההבטחות הגדולות של הרוק הישראלי, לשעבר חברת גוונים כהים, שהשתתפה גם בסרט התיעודי המפורסם (שיותר דיברו עליו מאשר ראו אותו) "בעניין הבסים" בראשית שנות התשעים ובסרט ההמשך הטרגי "זר במקום מוכר". שכבר מזמן היתה אמורה להיות כוכבת. אלבום הבכורה של כספי התעכב בעשור וחצי. עכשיו הוא יוצא בלי הייפ, בלי שק של ציפיות, אולי בלי קהל. אם אתם במצב רוח פואטי, קחו את זה כסיפורו העצוב של הרוק הישראלי על רגל אחת.
זה עצוב במיוחד כי "תני לשתיקה לבעור" הוא פשוט אחלה אלבום בכורה. לא כל הקטעים בו משויפים באותה מידה, ולא כל הבחירות בו הכי חכמות - חבל למשל שהגיטרות לא דוחפות את הפסנתר קצת אחורה במיקס - אבל ההתעלמות ממנו היא החמצה של כמה מהשירים הכי יפים שהוציאה זמרת ישראלית חדשה בשנים האחרונות. קשה לראות במה נופלת כספי ממוזיקאיות רוק נשיות אחרות שזוכות בחודשים האחרונים לקידום מסיבי (אפרת גוש, בתי, ואפילו רות דולורס וייס). ביקום הגון יותר, אסופת השירים שלה היתה יכולה לעשות עכשיו שמות גם ברדיו. הלחנים אמנם מושפעים מהכובד של טום וייטס, וכמה מהקטעים משחקים על גבול האליטיזם המסוכן (לחנים למלים של ויסלבה שימבורסקה ושל וולט ויטמן), אבל הקול העדין והיפה של כספי מחליק גם את הרגעים הקשים יותר, ומצליח לעשות, בפשטות, מה שכל-כך מעט מוזיקה יודעת: לרגש. האלבום הזה הולך כנראה להיבלע ולהיעלם, אבל אתם עוד יכולים להציל את עצמכם. להשיג בחנויות המובחרות.
עפר סקר
סטרייט ולעניין
יש משהו קסום באלבומה החדש של ירונה כספי, והמשהו הקסום הזה הוא כנות. כן, גם מהזרם המרכזי של המוזיקה הישראלית רצוי לדרוש כנות, אלמנט שקיומו נגוז מתודעתם של אמנים רבים מדי במדינתנו ההישגית. אף אחד לא אומר שכל אלבום צריך לפרוץ מוסכמות ולטלטל את המפה המוזיקלית ללא רחם, אבל ראבק: מה עם כתיבה מהלב? מה עם יצירה ללא פערי תיווך? מה עם אמירה שלא עוברת דרך אינספור מסננות מיותרות בדרכה לעוד דשדוש אפרורי בשוק הדיסקים המקומי? בשנים האחרונות, בעשור האחרון, התרגלנו לכך שכותבי שירים מהזרם המרכזי מתיימרים להיות אישיים ואינטימיים בעודם בונים בינם לבין המאזין חיץ בוהק ומוצק. כל אמירה נשקלת, כל חוויה מעוגלת, מוחלקת ומשווקת - ואנחנו אמורים להאמין שהבנאדם משתף אותנו ברחשי לבו הכמוסים ובחוויותיו האינטימיות להפליא. אמורים להאמין - ובכל זאת מרגישים שמאחורי כל זה מסתתר עוד אמן עם הרבה אמביציה ומעט תווי פנים.
אפשר לומר שאני מכליל, אפשר לומר שאני מגזים, ובכל זאת נראה לי שמעטים מדי מאלבומי המיינסטרים שיצאו פה בשנים האחרונות עוררו תחושה דומה לזו שמעורר אלבום הבכורה של כספי. נכון, היא אינה מאתגרת מוזיקלית ואינה בועטת במוסכמות צליליות (נהפוך הוא. העיבודים באלבומה נשמעים כמו הדבר הכי מוצק ובוקי בסביבה). גם הטקסטים שלה, הסטרייטיים, אינם מאתגרים במיוחד - ובכל זאת ניכר בה שהיא לא שכחה את הסיבה הבסיסית ליצירת מוזיקה: לדבר את עצמך החוצה, לשתף, לנסות לתקשר ביושר עם מי שמוכן להקשיב, ולקוות שהמציאות תפתיע אותך. ואת כל זה כספי עושה בצניעות, בלי להתיימר ללכת על הזהב כבר במערכה הראשונה. טוב שהיא לא הוציאה תקליט ראשון בגיל עשרים. מי יודע - אולי היו תופרים לה איזו הפקה נרגשת, מוכרים אותה כדבר המיוסר הכי סקסי בסביבה, ממאיסים אותה. עכשיו, ממודרת מכל השרצים המעופפים, היא יכולה לגעת במהות, לחצוב אמירה פרטית, דוקרנית - ולעשות את כל זה בטבעיות, בקול צלול ובטוח. ובמחוזותינו, זה הישג לא מבוטל.
יורם אליקים
ירונה כספי, "תני לשתיקה לבעור" (אן.אם.סי)