סטיריקן טוב הוא סטיריקן מת

זה היה שבוע מוזר מהרבה בחינות. בלילה חלמתי שטוביה צפיר חנק את אפרים קישון למוות בשעה שאבי ביטר ונוגה שחר גנבו להם את הארנק. התעוררתי מזיע רק כדי לקרוא אינספור הספדים של כותבים שונים לאחר מות הסאטיריקן הזקן קישון.

את ההספדים אפיינו שני מוטיבים עיקריים. מוטיב מרכזי אחד היה העיסוק האובססיבי של המספידים בתסכולו של קישון מכך שלא זכה להכרה בחייו. קשה שלא להתרשם מעצמת הכאב של האיש ושל מספידיו ומוקיריו. קישון היה מועמד פעמיים לאוסקר האמריקאי, זכה פעמיים בגלובוס הזהב, מכר 60 מיליון עותקים מספריו, הביא לבתי הקולנוע מיליוני צופים ישראליים וכתב במשך 30 שנה טור אישי סאטירי בעיתון, ועדיין כאב לו כי מיכאל הנדלזלץ, מבקר התיאטרון של "הארץ", כתב אחרי אחת ההצגות שלו בשנות החמישים שהמערכה הראשונה הייתה ארוכה מדי ושהאוכל במזנון בהפסקה עשה לו כאב בטן. אין ספק שהמנוח היה לא שפוי. תנו לי להיות מועמד פעם אחת לאוסקר האמריקאי, ואני מוכן להשתין בכניסה לבית של הנדלזלץ ובקסדת האופנוע של אורי קליין בידיעה ברורה שכל הביקורות על סרטי תתחלנה במילים "ריח של שתן חריף עולה מהיצירה החדשה של מר לוי, אבל זה לא מפריע לקברניטי גלובוס הזהב לתת לו שוב את הפרס ליצירה הטפלה, השטוחה וחסרת המשמעות שהביאה לבתי הקולנוע מיליון מאתיים אלף צופים מטומטמים".

למי אכפת מה חושב בן אדם אחר, שנון ומבין ככל שיהיה, כשאתה משתתף בטקס שבו בתור לשירותים אתה ממתין בצוותא עם שרון סטון. איך אפשר להשוות בין פרס ישראל למחשוף של שרון סטון? יש אות כבוד גדול יותר שהמין האנושי יכול לתת לך מלהריח את הבושם של שרון? או אם ננסח את זה כמו כותרת עבודת ה- MA של האלוף האולימפי גל פרידמן: "נשיקה מלימור לבנת או חיבוק ונשיקה מהאלי ברי - ההבדל בין סיוט לחלום ארוטי".

כשיצא הסרט "אהבה קולומביאנית" ציפיתי בכיליון עיניים לביקורת של אורי קליין. כקורא "הארץ" נהניתי לקרוא את חבטות הארס שלו ביוצרים אחרים, בידיעה ברורה שלי כמובן זה לא יקרה. דמיינתי את תיאוריו הססגוניים על יצירת המופת, על הקול החדש שנתגלה בקולנוע הישראלי, והשילוב המיוחד בין המצחיק למרגש, בין הפיוטי ליומיומי. אפילו יכולתי לשער מה תהיה הכותרת: לידתו של גאון. הביקורת בהחלט הייתה ססגונית. הוא חשב שהיצירה מערכונית, סטריאוטיפית, מזכירה סרטי בורקס ומפיצה את מחלת הפוליו בין ילדים אתיופים. כיוון שאני מעריך את דעתו של המבקר, בהחלט לקחתי את הביקורת ללב. אני מאמין שאם הייתי אלכוהוליסט לשעבר הייתי חוזר לשתות. למזלי אני אלרגי לוויסקי.

אבל אני חייב לציין שאחרי שהסרט הביא לקופות בתי הקולנוע 150 אלף צופים, אני מנסה כבר כמה חודשים לכתוב סרט נוסף שיהיה סטריאוטיפי, שטוח, בורקס ומפיץ מחלת פוליו בין ילדים אתיופים.

לזכותו של קישון, אומרים המבינים, שאין כמו האהבה המשפחתית. יכולים להעריץ אותך בכל העולם, אבל אם בבית לא מוחאים לך כפיים אתה לא יכול להרגיש מצליח. זאת כמובן שטות שאין כדוגמתה. אימא שלי צועקת לי בוז בהופעות כבר שנים. השומרים בכניסה כבר יודעים שאסור להם להכניס לאולם כל מי ששיך למשפחה שלי ואת רובי פורת שובל. כששאלתי את אימא שלי מה הבעיה שלה, היא נהגה לענות: "זה מחשל אותך, אתה לא מבין?", "מה לעשות שזה לא היה מצחיק" וגם "ריח של שתן חריף עולה מהיצירה החדשה של מר לוי. אורי קליין, שולט!!".

למזלו של קישון, אומרים חבריו, שאחרי שלימור לבנת החליטה לתת לו את פרס ישראל הוא נרגע והרגיש שהגיע להכרה האמיתית שלה חיכה כל חייו: ההכרה של אישה שזכתה במקום הרביעי בסקר האישה המושכת בליכוד מתוך שלוש חברות מפלגה, אישה שיכולתה האינטלקטואלית יוצרת מבוכה אצל קופי שימפנזה, הנעלבים לשמוע שמוצאה של זו הוא מאותו מאגר גנטי כשלהם.

סך הכל קישון סבל מאותו גורל שמאפיין את כל מי שיצר קומדיה לאורך השנים. וזה נכון לגבי וודי אלן, גרושו מרקס, ג'ים קרי, מייק מייארס, כולם פוצצו קופות, סבלו מביקורות מסתייגות ובסופו של דבר היצירות שלהם עמדו במבחן הזמן והשאירו מאחור את כל הסרטים הרציניים, הפוליטיים, רבי המשמעות ועם עודף השתיקות המעיקות. זה כלל היסטורי מעודד לאחרים ומדכא לחובבי נסים אלוני. רק המיינסטריים שורד.

המוטיב המרכזי השני בהספדים של קישון מקובל תמיד בלוויות ואזכרות, והוא הניסיון הבלתי פוסק של המספיד לשייך אותו אל הנפטר. זה מתחיל מ"הפעם האחרונה שדיברתי אתו", עדיף בטלפון ביום ההולדת שלו. אבל זה יכול להיות גם אנקדוטה בסגנון: "דרכתי לו על הרגל בתור לקולנוע, אפרים מאוד כעס וצעק משפט בהונגרית, שהסתיים במילה קורבה". מספידים אחרים יוצרים קשר שלא היה בינם ובין המת. איפה הם היו כשהם קראו את כתביו הידועים, כיצד השפיע עליהם יצירתו הקולנועית וגרמה להם להפוך להיות טובים כל כך, מוכשרים כל כך, ובעצם גאוניים כמעט כמו הזיכרונו לברכה. אפילו אני עושה את זה עכשיו בטור הזה בלי שתרגישו. אני כותב על קישון אבל בעצם מדבר על הקריירה שלי.

ובכן, אני אקל עליכם את העניין הזה. לא דיברתי עם אפרים קישון מעולם. פעם אחת התקשר אלי מישהו עם מבטא הונגרי, אבל אחרי שהתחלתי לצרוח הסתבר שזה סתם איזה קונשטטר סנילי מבית אבות שטעה בחיוג. לא שיחקתי בשוטר אזולאי, וקישון מעולם לא טען שאני כותב טוב ממנו. אני בכלל לא בטוח שהוא קרא אותי. יש לי ספק אם הוא היה אוהב את מה שכתבתי עד היום. האיש שהמציא את המילה לגמוז, לא נראה שהכיר את המילה לפרגן. וחוץ מזה הסגנונות שלנו שונים לחלוטין. הוא היה מזרח אירופאי ציני שונא אדם. אני וולגרי, נמוך מצח ואוהב אנשים מכל סוג וצורה. ברור שהוא עשיר ממני, מצחיק ממני ויותר מוכשר ממני. היתרון היחידי שיש לי עליו הוא כמובן העובדה שאני בחיים והוא לא. אבל גם על היתרון הזה לא הייתי בונה לאורך זמן.

אני מודה שכמו כל כותב סאטירי, עם השנים גם אני משווה את עצמי לאפרים קישון. כמו כל מי שקרא בצעירותו וזיהה את הכשרון הקומי הגאוני שלו, את השנינות, את הברק, גם אני לא יכול שלא לחוש קנאה למול סכומי הכסף שהוא הרוויח. כשפתחתי את האינטרנט וקראתי שהוא מת הרגשתי עצב אמיתי.אבל אל תייחסו לי תכונות אנושיות נעלות. כמו שקישון היה אומר, גם אני כמו כולם, חרא של בן אדם. כשאני רואה סטיריקן אחד מת, אני מיד חושב על כמה העולם הזה יהיה פחות טוב אחרי שאני אלך. כל מה שנותר לי לקוות זה גם למות עם אישה צעירה ממני, בבית בהרים בשוויץ, כשבזיכרון שלי אי שם נמצא הריח של המחשוף של שרון סטון.