באינטרנט או על אי בודד

לפני שניגשים להאזין לחדש של דודי לוי, "החיים הם חלום", צריך לשכוח היטב את החודשים האחרונים. לא, זה לא קרה. לא שמענו את "דוד" ו"מושיקו" 2,437 פעם כולל מע"מ, ואין לנו בכלל סטיגמות על גלגל"צ. חשוב להתעלם משטיפת המוח שעברנו עם הלהיטים של לוי ברדיו, כי הבחור בפירוש מגיע עם כוונות טובות. בשיתוף התמלילן מאיר גולדברג וחבורה של נגנים מוכשרים (פיטר רוט, דן תורן, גידי רז, משה לוי), כשהוא שואב השראה מתקדימים שיצרו אהוד בנאי וברי סחרוף, דודי לוי מבקש יותר מכל למצוא איזה צליל ישראלי אמיתי. גם ההיסטוריה שלו, החל בחברות בנוער-שוליים וכלה בפרויקט המחווה לחנוך לוין, רצופה נסיונות לא תמיד מוצלחים, אבל כמעט תמיד מרתקים, לנוע במרחבים המעניינים של הרוק הישראלי.

"החיים הם חלום" הוא ללא ספק רגע של מציאת נישה עבור לוי. הקול שלו עבר מטמורפוזה בריאה לכיוון מחוספס יותר, השירים שלו ממוקדים מאוד, החיבור עם גולדברג עובד טוב, והעיבודים (תמיד הצד החזק של לוי) אורזים את הכל במעטפה קונסיסטנטית של אלקטרוניקה רכה. אז למה בכל זאת קשה להתגבר על תחושת אכזבה? מה צריך היה להיות שם ואיננו? התשובה נחבאת בשמו של השיר השישי באלבום: "אומץ". דודי לוי עושה את הטעות שרבים כאן עשו לפניו, ומאמץ בקלות יתרה את הסאונד הישראלי המובהק, זה שאפילו בנאי וסחרוף עשו מאמץ, ולו חלקי, לנטוש באלבומיהם האחרונים. לוי מושפע בעיקר מ"נגיעות", האלבום הכי פושר של סחרוף. הוא שותל לופים אופנתיים, מרבד את הרקע בשטיחים של אקורדים אקוסטיים מפורקים עם נגיעות מזרחיות, שר טקסטים רוחניים ויותר מדי אופטימיים. עם כשרון כמו שלו, ההצלחה של כל זה מובטחת. אבל מי שנפקד לחלוטין מ"החיים הם חלום" הוא הדודי לוי שעשה ב-15 השנים האחרונות - כמפיק, כחבר בהרכבים, כנגן - מסע אמיתי, מלא נסיונות. לא כל הרגעים שלו היו טובים באותה מידה, ובכל זאת למדנו לצפות ממנו שיאתגר אותנו, שיציע לנו ספקטרום רחב יחסית של רעיונות והשפעות. הרפורמה הניו-אייג'ית שלו אולי אינה מצועצעת, אבל היא מאוד סטרייטית, ואין בה מספיק רגעים בשריים. נוח לה מדי עם עצמה. נוח לו מדי עם עצמו. "החיים הם חלום" הוא הישג ראוי עם כמה שירים מצוינים, אבל הוא קצת יותר מדי נוח.

דודי לוי, "החיים הם חלום" (הבננה-המעופפת)