פיטר פונדה הפך לסמל של תקופה, או יותר נכון לסמל לסיומה של תקופה, כשמצא את מותו בדמות לוחם החופש ואייט, על הכביש המהיר בסרט הקאלט "איזי ריידר" מ-1969. הסצינה שבה הוא מיישיר מבט אל חברו למסע בילי (דניס הופר) בלילה שלפני מותו, כאשר כסף הסמים כבר באמתחתם ושכרון החושים בשיאו, ואומר במינוריות: "פישלנו, פישלנו בנאדם", הוא אלגוריה לנקודת המפנה המתעתעת שבין אופוריית פסטיבל וודסטוק, שבעיצומה יצא הסרט, ובין תחושות הריקנות והדכדוך שבאו אחריה.
תחושות הריק והתהייה ליוו את פונדה גם בחייו הפרטיים, מתברר, והן שהובילו אותו לביים ב-1971 את "The Hired Hand": מערבון לא קונבנציונלי, אווירתי-מדיטטיבי, המספר את סיפור השיבה הביתה של הבוקר הארי קולינגס לאחר שבע שנות נדודים ברחבי ארה"ב. פונדה, שגם משחק בתפקיד הראשי, משתמש במערבון ככלי לביטוי תחושותיו לגבי אמריקה של אותן שנים. הבהייה האובססיבית במרחבים הפתוחים וההתמקדות בנושא השיבה נותנות הרגשה מובהקת של לאחר-השיא. שלב ההתמסדות שאחרי, שלב עדכון הערכים. כדוגמה לכך, די לראות את הדיון הסמוי כמעט שפונדה עורך בגבריות ובפמיניזם באמצעות מערכת היחסים ההדוקה של קולינגס עם חברו למסע, ומנגד לה קבלת הפנים הנוקשה שהוא זוכה לה מאשתו חנה (בגילומה המושלם של ורנה בלום הנשכחת).
נדבך חשוב ביותר ב"The Hired Hand" דל-הדיאלוגים הוא הפסקול המלנכולי של הגיטריסט ברוס לנגהורן (Bruce Langhorne). הפסקול הזה יצא למכירה לראשונה לפני כמה חודשים, זמן מועט לאחר שראתה אור מהדורת הדי.וי.די המהודרת של הסרט. מאחורי היצירה היפה הזאת מסתתר סיפור מרתק על קסמה של המגבלה. לפני מלאכת ההלחנה ובמהלכה, לנגהורן ביקש לשקוע עמוק אל תוך היצירה הקולנועית. לשם כך רכש מצלמת וידיאו רעועה וצילם בעצמו את הסרט מהמסך, כדי שיוכל לצפות בו בלופים במוסך/סטודיו שלו בלורל-קניון. "נותרתי עם גרסה מעורפלת של הסרט בשחור-לבן", מספר לנגהורן בראיון שנערך עימו לרגל צאת הפסקול.
נטלי, מקליטה לבד בגלל המצב הכלכלי
"הטיימינג של הכל לא היה ממש מדויק, אבל זה לכד את הרוח ואיפשר לי לנוע קדימה במלאכת ההלחנה. חברתי נטלי היתה מקליטה אותי מנגן, ואז היינו מריצים את הטייפ שוב ושוב והייתי מנגן עוד תפקידים. כך המשכנו עד שהטרקים הושלמו. נטלי, שהיתה חסרת כל ניסיון בהקלטה, היתה צריכה לעשות מיקס סופי לערוצים הישנים תוך שהיא מקליטה את החדשים. אני, מצדי, הייתי צריך לתכנן בקפידה את הקטעים בראש, וכל הזמן לקחת בחשבון איך אני מעוניין שיישמע המיקס הסופי. זה היה מאתגר מאוד מבחינה טכנית, אבל צלחנו את המשימה".
שיטת ההקלטה הפרימיטיבית רק היטיבה עם הפסקול, והולידה רעש לבן מחזורי ומהפנט, הדומה לרחש הנהר המופיע במונטאז' המפעים הפותח את הסרט. ההיסים המינוריים של מכשיר ההקלטה משתלבים היטב במרווחים שבין הפריטות האקוסטיות המעודנות של לנגהורן, ומסייעים בשדרוג תחושת המרחבים הנוגה שעולה מהסרט ובמיצובה של החוויה האודיו-ויזואלית הטוטלית שהבמאי פונדה חתר אליה.
תוך שילוב טבעי בין מוזיקת מערבונים קלאסית, מוזיקת הרים אמריקאית מראשית המאה ה-19 והפולק האקוסטי של אותה תקופה (ג'ון פאהי, סנדי בול), משכיל לנגהורן להשלים את הפריימים החלומיים של הצלם המדופלם וילמוס זיגמונד (שצילם גם את האפוסים "הוואלס האחרון" של סקורסזה ו"שערי גן-עדן" של צ'ימינו) והעורך המוערך פרנק מזולה ("Performance"). לנגהורן מסתייע באורגן פרפיסה הודי, במפוחית, בנג'ו, בגיטרת מרטין משנות העשרים, בכינור ובשלל כלי נגינה אחרים עשויי עץ כדי לגבש שכבת אודיו אורגנית, הפועמת בצלמו של הסרט אך ניחנה גם בחיים עצמאיים, ומזכירה לפרקים את המוזיקה האינסטרומנטלית העכשווית של יוצרי הפוסט-רוק דייוויד פאג'ו וויל אולדהם (ובייחוד את הפסקול שהלחין אולדהם לסרט הדוקומנטרי "Seafarers"), ויותר מכל את גיטרת הדרכים האפרפרה של המוזיקאי ומלחין הפסקולים הוותיק ריי קודר ("פאריס טקסס"). לא יהיה מופרך להניח שלנגהורן היה זה ששימש לו מקור השראה.
ברוס לנגהורן, "The Hired Hand Soundtrack" (יבוא, Blastfirstpetite)
ברוס מי?
השם ברוס לנגהורן לא אומר דבר לחובבי מוזיקה כיום, אבל בראשית-אמצע שנות השישים היה מדובר באחת הדמויות החמות בסצינת הפולק הניו-יורקית. לנגהורן היה מנגני האולפן החשובים של התקופה, תרם בנגינתו לאלבומים של אגדות הפולק ג'ואן באאז, פרד ניל, גורדון לייטפוט ובאפי סיינט-מארי, ושיתף פעולה גם עם בוב דילן באלבומו "Bringing It all Back Home" - היצירה שסימנה את המעבר של דילן מפולק לפולק-רוק. את השיר הקלאסי "Mr. Tambourine Man", למשל, כתב דילן בהשראת לנגהורן. "אני חושב שאת ההשראה לקטע קיבלתי מהדמות של ברוס לנגהורן", מצוטט דילן בחוברת קופסת הדיסקים המהודרת שלו, "Biograph" (בהוצאת קולומביה). "ברוס ניגן גיטרה בכמה מתקליטי הראשונים. באחד הסשנים ביקש ממנו המפיק טום וילסון לנגן טמבורין... היה לו טמבורין עצום, באמת עצום, כמו גלגל של כרכרה. הוא ניגן, והמחזה הזה נחרט בזכרוני. הוא היה אחת מהדמויות האלה... אני לא בטוח שאי-פעם שיתפתי אותו בסיפור הזה". לנגהורן עוד הספיק לנגן עם דילן שוב, הפעם בפסקול הסרט "Pat Garret and Billy the Kid", אך זמן קצר לאחר אותן הקלטות, בד בבד עם דעיכת סצינת הפולק, החלה גם הקריירה שלו להתפייד. הוא הוזמן פחות ופחות לנגן באלבומים, והחל להתפרנס מהלחנת פסקולים לדרמות סוג ב' ומעבודות אולפן מזדמנות.