המהפכה הלועזית התרחשה. חצי מדינה שרה באנגלית. אפשר לאהוב, אפשר לשנוא, אבל שירה בשפת הנכר כבר אינה בחירה מוזרה או חריגה בנוף הישראלי. הלייבל קלאודיה, למשל, מוציא רק מוזיקה ישראלית באנגלית. גם אם ערוותו של הלייבל מציצה לא אחת (רבים מדי מהחומרים שרואים בו אור נשמעים עדיין מקומיים במפגיע), הדרה לוין-ארדי היא עלה תאנה גדול מספיק כדי לכסות גוף שלם. גם באלבום האולפן השלישי שלה היא מצליחה להעביר את ההקלטה באנגלית חלק לגמרי, עם קול עמוק ומבטא סקסי. זמרת נשמה עם כמויות בלתי נדלות של גרוב ושל קולנס-פקטור.
האישיות המרשימה של לוין-ארדי (בכל פעם מפתיע מחדש לגלות שהיא התחילה לעשות מוזיקה רק לקראת גיל ארבעים) מצליחה לתת צביון ברור לגיחה החוזרת שלה למחוזות המוזיקה השחורה, לג'אז הFאנקי שהיא עושה כאן עם מקום נכבד (ומפתיע) גם להיפ-הופ. ההפקה הביתית של אלדד גואטה תורמת עוד נפח לעושר ולאקלקטיות השמחה; אולי אפשר לזקוף לזכותו גם כמה מאיכויות הגימור שגורמות לאלבום הזה להישמע לא ישראלי במובן הטוב.
הצרה היחידה עם "The Move", ממש כמו עם "King O" שקדם לו, היא בעיה קלה במערכות הסינון. 17 קטעים לא קצרים יש באלבום חדש של לוין-ארדי. כשהם מתחילים להיות דומים מדי זה לזה, תחושת ההישג הולכת וקהה, וגם האימפקט הרגשי הולך ומידלדל. נכון, אין צניחות רציניות ברמת החומר, אבל לוין-ארדי צריכה עדיין ללמוד להיפרד לשלום מחומרים שיכולים להישאר על רצפת האולפן; גם על שירים טובים צריך לדעת לוותר. יכול להיות שאם היה קצר בשליש, "The Move" היה יצירת מופת של ממש.
הדרה לוין ארדי, "The Move" (הד-ארצי/קלאודיה)
לא ישראלי, במובן הטוב
עפר סקר
7.2.2005 / 9:58