קנאת פינטו

בגלל המכרז, וההתנתקות, והאחדות בעם, והשד יודע מה עוד, יצא שכבר כמה חודשים אין על המרקע דמויות שמזיזות לי את הגבינה; דמויות שאי אפשר לפטור אותם אלא כקו?ל המוחלט, כאלה שנשארות אתכם גם כעבור שנים ומשמשות כר פורה לריפרורים. דמויות כמו נעמי שחר ב"השיר שלנו", מיקי רורק ב"ראסטי ג'יימס", אקי אבני ב"טירונות" או צביקה פיק, באשר יהיה. אם לתמצת את העניין: תגידו מה שתגידו על חנה לסלאו, אבל בלעדיה אתם חצי בנאדם.

זפזפו כמה שתרצו, לא תמצאו דבר: לא אייל קיציס, לא יהודה לוי, אפילו ריקי גל של "אהבה מעבר לפינה" מאבדת גובה מתפקיד חייה כמגה-ביץ' של "כוכב נולד 2". במקום דמויות מרתקות לנעוץ בהן שיניים, בזוקים לאורכו ורוחבו של לוח השידורים הפרה-מכרזי כל מיני טיפוסים אפרפרים מאסכולת מנחם הורוביץ. חתיכיו?ת? עניין? מקוריות? לכו תדחפו את זה למנשה סמירה ותראו אם זה נכנס בלי לובריקנט. או בקיצור: תשכחו מזה, לפחות עד ההכרעה הגורלית באפריל.

ואז הגיע פינטו. כלומר, קודם הגיעה "חדר מלחמה" ומתקפת היחצנות חסרת התקדים של יאיר לפיד וחבריו, שניסו למכור לנו דמויות שיש להם רק שם פרטי – "רענן", "יעל", "נאור" – והם יפים כמו שכולם יפים בעולם האידיאלי של משפחת לפיד לדורותיה. ברקע הבליחו מדי פעם דמויות אחרות, אבל הם לא קיבלו מספיק זמן מסך בשביל ללפות את הקרביים ולגרום לנו לייחל בתאווה להתפרצות הבאה.

חוץ מפינטו, כמובן. תחילה הוא נראה כפרודיה על הפרענק הרע, להבדיל מהפרענק הטוב בגילומו של ששון גבאי ("חילבי"). אבל לאט לאט הוא נבט מבין הקלישאות הזולות – לא מעט בזכות משחקו המהפנט של אלי פיניש – והתגלה כפסיכופט אמיתי, ובמקביל, או אולי בגלל, כדמות האנושית היחידה בחמ"ל הסינתטי.

זה שהוא עושה לאיילת זורר להרטיב זה לא מפתיע – יאיר לפיד כנראה משוכנע שמה שבחורות באמת אוהבות זה שמשפילים אותן, מכנים אותם "ברבי יפת נפש" ומזהים את מידת החזייה שלהן מרחוק. גם זה שהוא בהמה אלימה זה קטע די צפוי – ייתכן ולפיד לא מכיר ימנים שאינם וולגרים וכוחניים. אבל שום דבר לא הכין אותנו להתפרצות של פינטו על אחיו בשבוע שעבר. משהו באיך שהוא זז – מדביק את אחיו לקיר, מוריד לו כאפה מבלי למצמץ – גורם לו להיראות כמו חיה נרדפת, פצועה. גם הדיבור שלו, השקט והמהיר, נשמע תמיד כמילותיו האחרונות של אדם שנדחף לקיר, שנייה לפני שהוא שולף טלפיים ומשסף את גרונכם באבחה. לא הייתי רוצה ליפול לידיים שלו. לא בגלל האלימות, אלא בגלל התחושה שהטיפוס העצור והמתוח שמולכם הוא הר געש על סף התפרצות; חבית נפץ שמחפשת גפרור רגשי שיבעיר את הזעם המודחק הזה. ושאלוהים ירחם על איילת זורר אם היא תהיה שם כשזה יקרה.

ותופעה מרתקת נוספת שידידי ע' (הוא דווקא ממוצא מרוקני) שם לב אליה לב: בסדרה של יאיר המזרחים מזוהים בשמות משפחה בלבד – פינטו וחילבי – והאשכנזים מסתובבים עם שם פרטי, קצת כמו חברים מגן הילדים. גם אסתטית ההבדל די מפורש: הפער בין פולין לאירן, לפי לפיד, הוא המרחק שמשתרע בין הילה אלפרט לששון גבאי. במקום כזה פינטו הוא הדמות היחידה שאינה צפויה עד הסוף. בואו לא נלך סחור סחור: קטן, שחור, מקריח וגזען – פינטו הוא כל מה שמפחיד את יאיר לפיד. ומכיוון שאין יותר ישראלי מיאיר לפיד, במובן המלוקק והאחדותי של המונח – פינטו הוא, בקצרה, הסיוט הגרוע ביותר שלכם.