המכונה כמנהגה נוהגת, והפקתו של סרט ההמשך ל'פגוש את ההורים' היתה צפויה יותר מחידוש חוזהו של חיים יבין ברוממה. "פגוש את הפוקרס", בשורה התחתונה, הוא חימום חוזר במיקרוגל של אותה מנה פושרת שהוגשה ב"פגוש את ההורים". עם זאת, הוא שועט בקופות לעבר ה-300 מיליון דולר, הישג היסטרי לקומדיה. ההסבר לכך, מלבד המרכיבים שנפרט בהמשך, טמון בהבדל בין 'הייפ' ל'באזז'. וההייפ סביב 'הפוקרס', כמו רבים אחרים, פשוט אינו מוצדק. הוא מזין את עצמו בשיחות ברזיה בבית הספר, במספר המסכים העצום שדרשו עותק מהסרט בארה"ב (למעלה מ-3,000). אפקט העדר הקולנועי. האם העיוות הבוקס-אופיסי הזה יביא לבמאי ג'יי רוץ' את כתר מלך הקומדיה החדש בהוליווד? אם כן, חבל.
בסרט הראשון, ניסה גרג פוקר (בן סטילר) לזכות נואשות באמונו של אבי ארוסתו, ג'ק ברנס (רוברט דה נירו), גמלאי CIA חשדן. בסרט ההמשך, נפגשים הורי הכלה לעתיד עם הוריו של פוקר (ברברה סטרייסנד ודסטין הופמן), בהתנגשות תרבויות בלתי - נמנעת בין אמריקה הנוצרית-שמרנית, אצולת הוואספ (לבנים אנגלו-סקסים פרוטסטנטים) לבין המשפחה היהודית האלטרנטיבית, כשבתוספות הצד השטיקיות ניתן למצוא תינוק מקלל וכלב חרמן.
אני לוזר?
צוות של חמישה תסריטאים בראשות ג'ון המבורג, הכולל גם "כותבי דמויות", שהיו אמורים להתמודד עם הקריקטוריזציה של סקסולוגית היידישקייט (סטרייסנד) ועקר הבית הרוחני (הופמן) נלקח לעבודה על ה"פוקרס". אשכרה אתגר. בנוסף, הביאו שתי חיות בית ותינוק בלונדיני מתקתק, שיהיה מי שיגנוב את ההצגה. כאילו אומרים, אנחנו לא סומכים על 5 תסריטאים שמייצרים פי ארבעה יותר גגים מבסרט הקודם, ועל קאסט חלומות. ואם הנוסחה של עולמות מתנגשים באמריקה לא מספיקה, אז נוסיף עורלה שנופלת לתוך פונדו (ממש כך). לאותם השטיקים של הסרט הקודם, מתווסף קו הקונפליקט של העלילה, שבנוי משני ז'אנרים מייצגים של משפחתיות ושתי אסכולות פוליטיות (שמרנים וליברלים). במובן הזה, יכול להיות שה'פוקרס' הוא עזר מאחה לאומה האמריקאית, פוסט בחירות 2004 הסוערות. תוסיפו שחקנים שהם פוסטרים של קונצנזוס לאומי, והנה לכם מעדן בינוני ביותר, אבל כזה שיתאים ל-כולם.
הגימיק השיווקי של ליהוק ברברה סטרייסנד הוכיח את עצמו עבור ה'פוקרס' התקשורת והקהל עטים עליה כמוצאי שלל יהודי רב. אבל היא תמיד תצא מנצחת, גם בכשלונותיה. דה נירו, לעומת זאת, מביך את עצמו. מישהו כבר זוכר כי מאז "פסגת הפחד" (1991) הוא לא עשה תפקיד ראוי? כאחד מבכירי בניה של הוליווד, הוא לא בוחל ומשתתף לפעמים גם ב-3 סרטים בשנה, עם כל במאי ומכל ז'אנר. פשוט עצוב.
אך יותר מכל חבל שדווקא בקומדיה הבינונית ביותר שלו, הקהל סוגד לבן סטילר. בכיר הקומיקאים הנוכחי של הוליווד כיכב בחמישה סרטים ב-2004. כל הארבעה שקדמו ל"פוקרס" טובים ממנו, אך כולם יחד לא יגיעו לסך הכנסותיו. איפה הוא ואיפה "סטארסקי והאץ'', המחווה האדירה שלו ושל חברו אוון ווילסון לסדרת הסבנטיז? או "דודג'בול", קומדיה במסורת הקקה-פיפי, ממש כמו ה'פוקרס', אבל הרבה יותר מתוחכמת, והרבה-הרבה יותר מצחיקה. מאז "משתגעים על מרי" הוא כמעט תמיד החנון שמדגמן מעמד בינוני בהתהוות ומתקשה להתמודד עם העולם הבוגר, כשהוא נושא מידה כזו או אחרת של לוזריות, כמו החנווץ' הנקרא 'גיילורד פוקר', אבל דווקא כשהוא יוצא מהתבנית הזו - כמו ב"זולנדר", "סטרסקי והאץ'' ו"דודג'בול" - דווקא אז הוא הכי מצחיק. ועם כל האהבה לסטילר, ויש המון, אני מצטער שאת ה"פוקרס" לא פגשתי ב-DVD.