ילדים זה שמחה: וודסמן

"וודסמן" הוא סרטה הראשון של הבמאית ניקול קאסל, שהחליטה לעבדו לפי מחזה באותו שם מאת סטיבן פצ'ר (שגם השתתף עמה בכתיבת התסריט). קאסל, שבזמן היכרותה עם פצ'ר עוד תפקדה כסטודנטית לקולנוע, הייתה נחושה לגייס מפיקים ולעשות את הסרט, שהתסריט שלו עלול להרתיע כל מנהל פיתוח בהוליווד. וולטר (קווין בייקון) הוא פדופיל ששוחרר מהכלא לאחר 12 שנים, חוזר למקום הולדתו בפרברי פילדלפיה ומנסה לשקם את חייו. הוא עובר לדירה שנמצאת - במקרה או לא - מול בית ספר יסודי, מקבל עבודה במפעל עצים ומתאהב באופן לא צפוי בעמיתה קשוחה (קיירה סדג'וויק הכעורה-אך-מקסימה), שמקבלת את עברו. בתווך הוא מנסה להשלים עם אחותו דרך גיסו החשדן (בנג'מין בראט, שהפך מהבייב התורן לסתם יישות מיותרת), להתמודד עם הצקותיו של שוטר (מוס דף המפתיע לטובה), ולהאבק במאוויו המעיקים עליו ביום - יום האפרורי של אמריקה התעשייתית.

מה שללא ספק התניע לקאסל את הפקת סרט ביכוריה הוא הזוג הנשוי בייקון את סדג'וויק. בייקון - ששימש בסרט גם כאחד המפיקים - הוא שחקן משנה תמידי ועסוק לעייפה. עובדה שאף הקנתה לו משחק רשת פופולרי בו תוכלו למצוא חוט מקשר בינו לבין כל אחד בהוליווד במספר שלבים מצומצם. אך בתוך הבליל הלא - סלקטיבי של הברנש, ניתן לשים לב לחיבה מוזרה במיוחד. לבנאדם יש פטיש לסרטים העוסקים בפדופיליה. סינמופיליה של פדופיליה, אם תרצו. בעשור האחרון הוא הספיק לשחק בשלושה כאלה - "סליפרס", "מיסטיק ריבר" והנוכחי. ב"מיסטיק" הוא גילם שוטר המתמודד עם חברו טים רובינס, שנפל קורבן לאונס כשהיו ילדים. וב"סליפרס", לעומת זאת, הוא משחק כסוהר פדופיל וסדיסט האונס נערים השוהים במוסד לעבריינים צעירים, ושנים לאחר מכן נרצח על ידם. מעין אנטיתזה לתפקידו בוודסמן - שם הגיבור הוא הפדופיל ולא הקורבן.

דמותו של וולטר שונה, אין ספק. קל גם לראות מדוע היא גירתה את תיאבונו של בייקון, וכאן אף טמון הניצוץ בסיפורו של פצ'ר, ובעבודתם של קאסל ושחקנה הראשי - גם אם תרצו לעשות דימוניזציה לוולטר, לא תוכלו. השנאה העצמית שלו והשאיפה שלו להשתנות, בנוסף להיותו אדם פשוט וטוב-לב בבסיס, ניכרים בכל דקה. ההתוודעות אל הצדדים בוולטר שניתן להזדהות איתם אינה באה באמצעות הכאה קולנית על חטא (כמו נניח, הקתרזיס העצבני של שון פן ב"גבר מת מהלך") או בשורת פעולות מתקנות-עוול, היא באה במנות קטנות, מדודות ופשוטות. בייקון מקרב את הצופים אליו עם מינימום מימיקה בפניו הקפואות (חוץ מהרגע שבו הוא מריח שיער של ילדה, והזרע כמעט ניתז מהמסך) וברפליקות זהירות. אך למרות המינוריות - זה נעשה ביעילות מרשימה, בעת שוולטר נאבק בפסיכולוג נודניק, בשוטר עצבני, במערכת יחסים מתהווה, במשפחה מתנכרת ובבריונים בעבודתו, ומעל כל אלה - נאבק בעצמו.

האימפקט של "וודסמן", אם כך, הוא תודות לנושא המטלטל שלו, וד"ש למייקל ג'קסון שעולה בימים אלה על דוכן הנאשמים. אם תסירו את בייקון והפדופיליה, תגלו סתם סרט צנוע ולא ממש מהוקצע, כשבלא - מעט ביסים תטעמו את פרי הבוסר של ניקול קאסל, שלמרות זאת עושה עבודה לא רעה כלל יחסית למוצר בכורה. למזלה, יש לה בייקון על הביצים הלא כל-כך מבושלות. ופלוס קטן אחרון ב"וודסמן", מלבד הפדו-שיק והבייקון-שיק, בא בדמות הפסקול עוכר השלווה של נתן לרסון, שבאמצעות ביטים הנעים בין החד לעמום מטייל בשלווה ובדיוק בתוך מוחו של הפדופיל, הנאבק להשתחרר מעצמו. מזעזייע.