בקצב הקבוקים

נראה שגזרת הגיטרות מחכה, וזה כבר הרבה זמן, למשיח מסוים. בחדר ההמתנה מדברים על כמה דברים, כמו החיבור של כריס קורנל וחברי רייג' אגיינסט דה מאשין לשעבר. כמו הדבר הבא של רדיוהד (אחרי אמנזיאק שיוצא בתחילת יוני) שאמור להיות אלבום גיטרות. כמו - כמו תמיד - האלבום הבא של פרל ג'אם (שהוציאו עכשיו די.וי.די שמתעד את סיבוב ההופעות האחרון שלהם).

אבל כל אלה רחוקים מאיתנו שנות אור. התקווה היא לאיזה הרכב שיבוא משום מקום ויפיל חזק. החיפוש לא תם, המבחנים לתפקיד מתקיימים כל הזמן. סטריאופוניקס, וזאת על פי האלבום החדש והשלישי שלהם, "Just Enough Education to Perform", הם סוג של חטיף בוטנים. ההשראה של הלהקה הזאת באה ממקום טוב, אבל יש בה אפס מקוריות. המוזיקה שלה תחילה סוחפת, ואולם אז היא מתגלה ביבשתה.

מה אומר, הם פשוט לא נראו לי כמו להקה של שיר אחד באלבום. הפתיחה של התקליט נהדרת, אחרי שני השירים הראשונים הייתי ממש נלהב. אחרי ארבעים דקות הבנתי שמדובר באסופה שאפשר פשוט לזרוק לפסקול של "שולחן לחמישה", וגם שם היא בקושי תנשום. לקלי ג'ונס, גירסה פולקית של בריאן אדמס, יש באמת קול מעניין, אחלה גיטרה ולהקה לא רעה, אבל הוא כותב שירים בנאליים. הלחנים משעממים אותך, המילים מביכות. והוא עוד חש צורך להסביר כל אחד מהם בחוברת.

האלבום הזה מעצבן, וכנראה שזה בגלל שציפיתי ממנו ליותר מדי, אבל אלבום ממוצע הוא לא סוף העולם. ובטח שלא אם כלולים בו ארבעה שירים שהם ממש בסדר. אבל זהו, כנראה, טיבם של הימים הללו, וההמתנה הזאת. האלבום הזה מעצבן, אבל נכנסתי אליו לא נכון. אל תקוו למיליון, ואולי זה ייפול עליכם טוב. אני כאן בשביל להתאכזב בשביל כולם.