הוא לא ידע את שמה

כולה בת 44, ג'ניפר ג'ייסון לי, שחקנית מהזן האינטליגנטי, השתתפה כבר בכ-60 סרטים! אבל מי בכלל זוכר איך היא נראית? בגיל 30 המאוחר כיכבה לצד ברידג'ט פונדה ב"דרושה שותפה רווקה", בתפקיד המבאס של השותפה האובססיבית המאוננת, שכנראה קיבע אותה בתודעה כא-זוהרת וא-סקסית. ומאז ועד היום היא מוכיחה שלהוליווד קשה מאוד עם נשים שאינן נורא יפות, אבל גם לא דומות לקתי בייטס (וזה לא שהיא לא יפה, היא רק לא יפה-שטיח-אדום, אלא יפה-ראיתי-אותך-אצל-חברים-מה-המספר-שלך). מומלץ לראות אותה ב"קנזס סיטי" של אלטמן, וב"גברת פרקר והחוג המרושע", של אלן רודולף, שם היא מגלמת את דורותי פרקר בצורה משכנעת להפליא.

הבריטית הצוננת כמעט שאינה משתלבת בקולנוע המסחרי (פה ושם תפקידים קטנים, למשל "ונילה סקיי"), אבל באירופה יודעים להעריך את איכויותיה החמקמקות, ואף עשו ממנה מוצג במוזיאון (סווינטון שכבה במשך שבוע בארון זכוכית בגלריית סרפנטיין בלונדון וכך גם ברומא). היא פרצה בסרט "אורלנדו" (על בסיס ספרה של וירג'יניה וולף) שם הפכה מגבר לאשה (וחוזר חלילה) בקלות מטרידה ומעוררת התפעלות. התחושה היא שקשה לעכל אותה, וקשה ללהק אותה לליד רומנטי, כך שגם כאשר יש לה תפקיד ראשי יחסית (סאל – מנהיגת האי ב"החוף"), הרי שהיא מעין טורפת גברים מוכת תאוות שלטון. יותר יפה ויותר איכותית מהנסיכה האוסטרלית (טוב, אולי רק יותר איכותית). לאניני טעם בלבד.

אין סיכוי בעולם שמישהו מכם מכיר את השם שנון סוסאמון, וחבל. סוסאמון היא אחת הבחורות הצעירות המבטיחות בהוליווד, שהצליחה להתגבר על משוכת סרטי הנעורים הדביליים בצורה מעוררת הערכה. למרות השתתפותה ב"לא יכול בלי", אחת היציאות היותר מטופשות של הז'אנר, הצליחה שאנון, כמו גם בן זוגה לסרט ג'וש הרטנט, לצאת מגניבה ובעיקר סקסית. במקום להמשיך את קו האמריקן פאי בחייה פנתה שאנון ל"חוקי המשיכה" הקודר שהצליח להכניס את אמריקן פסיכו לסרט קולג' אמריקאי ואף הביא לעולם את הסיקוונס שעתיד להפוך לפרסומת הכי גנובה ושחוקה לבזק (ליאור מילר מטייל בעולם ב-30 שניות). היא לא הבחורה השכנה מהדלת ממול, אבל כן הבחורה שהייתם רוצים להציץ עליה מהחלון וסביר להניח שהיא מסתובבת ערומה בבית.

בהוליווד, שכופה על נשותיה הבוגרות להסתלק מעל המסך ובוגדת בגבריות אופיינית בבחורות ששירתו אותה בנאמנות חיונית כשהיו זקורות חזה וצחות פנים עם הופעת קמט ראשון של תבונה, פטרישה קלרקסון היא להבת נר זוהרת בעולם של פלורסנטים. פטרישה קלרקסון היא מריל סטריפ בלי הפוזה ובלי ליקוק התחת של הסצינה. קלרקסון עשתה לעצמה קריירה מבחירת תפקידים מקסימים בסרטים קטנים, לרוב עצמאיים, וגילומם באופן המדויק ביותר. היא אמיתית, היא משכנעת, אמנם לא יפהפיה, אבל מהפנטת. עם מבט כואב מריר ולוק ג'ינג'י מתחכם היא מביאה איתה ריח של גשם בעולם של מטהרי אוויר. מי שרוצה מיינסטרים יכול לראות אותה ב"אנשי התחנה" וב"הרחק מגן עדן". מי שנגנב מאינדי, יכול לקפוץ לספריית הווידאו הקרובה ולנסות את מזלו.

לו הייתי גבר סטרייט, הייתי מביאה ביד על אנג'לינה ג'ולי, אבל חולמת על חיי משפחה, גם אם מטורללים, עם מרי לואיז-פרקר. ולא מדובר בחלוקה הנדושה לזונה ולמדונה, כי חופשי יש בלואיז פרקר משהו שרלילאי. אבל הסקסיות שלה אינה מפורשת, והיא אף פעם, אבל אף פעם, לא המובן מאליו. חשיפתה הגדולה הראשונה היתה בדמות המאהבת השברירית משהו ב"גראנד קניון" הנוגע ללב, ב"עגבניות ירוקות מטוגנות" עוד גילמה אשה מוכה, אבל "בגברים בצד" כבר היה ברור שכוחה נובע מהסתירה שבה – העובדה שהיא חזקה-חלשה ביחד, סתירה שהגיעה לשיא מענג בדמותה המטורפת, הקסומה ונטולת המנייריזם ב"מלאכים באמריקה". היא חסרת גיל, וקצה האף שלה זז כשהיא מדברת, היא שחקנית מצוינת, ויותר מכל היא גורמת לכם לרצות להתאהב בה ולעשות אותה מאושרת.

קלי מקדונלד לעולם תישאר ההיא מ"טריינספוטינג". הילדה יפה שהניעה את התאהבותו המתמכרת והממכרת של רנטון (יואן מקרגור) גדלה להיות שחקנית מגניבה ובעיקר לא ממומשת. אחרי תפקיד כנוע ואצילי אצל רוברט אלטמן ב"גוספורד פארק" המפורגן והשתכשכות בביצה האירית האלכוהולית של "אינטרמישן", קלי מקדונלד עדיין לא מצליחה להמריא ולקבל תפקידים מנצחים בסרטים גדולים באמת. מקדונלד תמיד מקבלת תפקידים קטנטנים בשולי העלילה ולא מקבלת צ'אנס להתפלש בכל המיצים שיש בה. ממש עכשיו אתם יכולים לתפוס אותה מבליחה קצרות ב"למצוא את ארץ לעולם לא" בתפקיד שנתפר למידותיה הפיזיות בלבד. כנראה שקייט וינסלט זה הכי הרבה בריטית שהאמריקאים מסוגלים לספוג.

בגיל 20 כבר היו מאחורי שרה פולי העדינונת כבר יותר מ-20 סרטי קולנוע וטלוויזיה, ובכל זאת, רק אז השתתפה לראשונה בסרט משמעותי - "גו" של דאג לימן ("זהות בדויה", "מר וגברת סמית"). ולמרות שהסרט היה פאן מסוגנן ושנון למדי (ברוחם של "אקסטזי" ו"טריינספוטינג"), ולמרות הופעתה המצודדת (נערית וקלולסית כאחד), לקח עוד ארבע שנים לפני שמישהו היה מוכן להמר עליה לתפקיד הראשי. לכאורה, עושה רושם שההימור השתלם, פולי ביצעה בצורה מדויקת ומרגשת במידה את תפקידה ב"החיים בלעדי", ובכל זאת לא זינקה מיד לראש רשימת הקוזינות המבוקשות. למזלה, Isabel Coixet, הבמאית והתסריטאית המוכשרת של "החיים בלעדי", כבר ליהקה אותה גם לסרטה הבא ("החיים הסודיים של המלים"). ועדיין עתידה של פולי נותר לא ברור. האם קמה לנו ג'ניפר ג'ייסון לי נוספת, או שמישהו ישכיל לזהות את האומה תורמן שבה ויהפוך אותה סוף סוף לכוכבת.