הלילה עושים לה שמיכה

שאר רוח וראש פתוח הם מצרכים חיונים כשלוקחים ליד את הרומן "נוכח שמיכת החייל" שכתבה לידיה ז'ורז'. גם רצון טוב יועיל, ובעיקר רצוי להשיל את הציניות. מתקפת יחסי הציבור של מנחם פרי הניחה על המדפים את "הבולטת בסופרי פורטוגל בדור שאחרי סאראמאגו", וכשמראש מודיעים לי שמדובר ביורשים-כוכבים אני מרחרח את העטיפה בחשדנות. גם האיחור הלא כל כך אופנתי של 7 שנים, מאז יציאתו של הספר ועד תרגומו לעברית, לא מרגיע את החשש. הרי אם באמת מדובר בנסיכת הכתר, למה לקח כל כך הרבה זמן? חוץ מזה, אני גם לא מהמעריצים הגדולים של סאראמאגו.

אבל אחרי שמצטיידים בכל הנ"ל וצולחים פתיח קצת מעיק, וכשהנוקשות בעמוד השדרה נעלמת ולאט לאט שוקעים בכורסא, כשמתמסרים סוף סוף לספר, לא מצטערים אפילו לרגע. נעה בין עבר לעתיד, בין "אני" ל"היא", בין האמת לפנטזיה לבדיה ולזיכרון, אוחזת ז'ורז' בידו של הקורא ולוקחת אותו לטיול מופלא בעולמה של משפחת חוואים פורטוגלית, ובחייה של בתו ואחייניתו של החייל בעל השמיכה.

המספרת היא בתו של ואלטר וגם אחייניתו. ואלטר, שהליבידו שלו וקסמו האישי השכיבו בנות מכל כנפות תבל על אותה שמיכה צבאית אותה שמר מאז ימי המלחמה, השכיבו באחד הלילות גם את אחת מבנות הכפר. כיון שמשפחתה ומשפחתו לא יכלו לשאת את הבושה, נשא אותה אחיו הבכור של החייל לאישה. זהו הסוד הגלוי של המשפחה, הסוד שנפרש בפני הקורא למין ההתחלה ושעליו עומדת העלילה כולה.

ואלטר מסתובב בעולם, לא מתמיד בעבודה ולא מקים משפחה. דרישות השלום שלו הן ציורים של ציפורים, בעלי כנף מכל סוג ומין, משורטטים ביד אומן וללא כל אמירה מילולית. אביו הגא, אמו אכולת הצער ואחיו שטופי הזעם מסרבים לראות את החן שבדבר, אך ביתו/אחייניתו נוצרת ציפורים אלו בליבה. היא בונה על כנפיהן את הפנטזיות שלה, את סיפור חייו הלא קיים וסיפור חייה שלא יקרה. מבעד למקור ולטפרים היא רואה את משפחתה, מפנטזת על סיפור אהבה שלא היה ונוצרת בליבה את ביקורו החטוף כשהיתה ילדה בת שלוש, את האקדח שהשאיר בחדרה, את החור שפער בליבה, את ביקורו החטוף כשהיתה בת חמש עשרה, מה שהיה או לא היה ביניהם באותן שלוש שעות יצריות ואת שארית חייה וחייו. הקורא מרחף לו יחד עם הבת הקטנה, מפליג בשאלת משמעות הציפורים, עד שבסוף הספר ז'ורז' דוחפת לו את המשמעות בפרצוף. בום. הלך הקסם.

סיפורה של המשפחה נחשף כמו בעת קילוף בצל. שכבה אחר שכבה, דימעה אחר דימעה, קרביה ומערכות היחסים הסבוכות שבה, התשוקות והמאווים, השנאות שלא שוככות, היריבויות שלא פוסקות ובעיקר נגלית תמונת העולם המעוותת והעיוורת שלפיה חיים זוג ההורים. אלו שרואים את משפחתם קורסת לנגד עיניהם ומסרבים להאמין או להשלים. אלו שבמשך עשרות שנים ממשיכים לחיות כימים ימימה, לקוות שהנה מיד, או טו טו, הילדים יחזרו הביתה, יטלו את המושכות ויעבדו מחדש את השדות, יחייכו זה לזה בבוקר ויצאו לקטוף את הפירות. גם לאחר שהילדים נפוצו לכל עבר, גם כשחיו לבדם עם הבת-האחיינית, בבית האבן רדוף רוחות והזכרונות, נאחזים זוג ההורים בפנטזית המשפחה המתפקדת.

במובן הזה, מדובר בסיפור ידוע וחסר ייחוד. על משפחות כפריות בלתי מתפקדות כתבו גם אחרים (וד"ש למאיר שלו), חלקם עשו זאת אפילו עם פסיקים, נקודות, הפרדה ברורה לפסקאות וזרימה נוחה של קריאת זמנים, דוברים ומקומות. אבל כנראה שבכל זאת יש משהו בקישור בין ז'ורז' לסאראמאגו – שניהם תוצרים של מערכת החינוך הפורטוגלית, שבה כנראה דקדוק הוא לא חלק מתוכנית הליבה. ועם זאת, ולמרות הקושי המסוים בו נתקלים בעמודים הראשונים, קשה להניח את הספר מהיד. הרצון לפצח את נפשה הדוויה של הדוברת, לזעוק יחד איתה את זעקתם, לצעוק על הוריה שיתעוררו והתקווה שאולי היא תשיל את העומס הנפשי הבלתי נסבל ואף הבלתי נסלח אליו היא נולדה ובו היא חיה - חזקים מכל מגרעת.