אם כבר, רם אוריון הוא לא גיבור גיטרה, כשם ה-EP החדש שלו, הוא האנטי גיבור. כמעט שני עשורים הוא עושה סולואים באוף-מיינסטרים של הרוק הישראלי. ימי התהילה הגדולים אך הקצרים שלו היו בתור ההוא מנושאי המגבעת, ומאז הוא הסתובב בהרכבי שוליים מוצלחים יותר ("הפה והטלפיים", שמעריציהם ישמחו ודאי לשמוע שהאלבום החדש צפוי כבר ב-2007!) או קצת פחות (בתרי זוזי). חוץ מצילומים למעריב לנוער לצידו של פישוף בימים ההם הוא שמר על מרחק מהזרקורים, והמשיך בעשייה אישית לא מתחנפת בלהקות הנ"ל, בהפקות שונות ולאחרונה גם בהקמת לייבל בשם Ra Records.
הפרוייקט האחרון שלו הוא אולי דוגמא קיצונית לחוסר העניין שלו באהבת ההמון. נוודי האוכף הוא צמד שאוריון הקים לפני כשנתיים עם רוגל אלפר, עם אתיקה אומנותית אנטי-מסחרית מובהקת השניים נפגשים מדי שבוע לסשן בן כמה שעות, בו הם מקליטים קטעים בעוד הם כותבים אותם, ומחלקים אותם לאחר מכן מיד ליד (במאמץ קל ניתן למצוא אותם בסולסיק, באישור ובעידוד הלהקה). כדי להגביר את המיסתורין הם לא מייחצנים או מתראיינים בעניין, ואם אני זוכר נכון לתקופה ארוכה גם חלה האפלה על זהותם. הקונספט המוזיקלי גם הוא מוצלח מתוך ניסיון לעשות קאנטרי ישראלי, הם התחברו לפוזת המתנחל, ושרים שירים אירוניים על הוויית ההתעללות בערבים והחיבה לבורא עולם. משהו בכוחניות שעולה מהטקסטים מעידה לא רק על אחינו-העומדים-בפני-פינוי, אלא על ישראליות רחבה יותר, העסוקה בעיקר בעצמה ובזכויות היתר שלה על העולם. בין הקאנטרי מכונות תופים והתרגומים לקלאש ("שריד יכול לקפוץ לי, רוק בקסבה, רוק בקסבה") וג'וני קאש, התפתח לו הרכב קאלט.
ברם אולם
עם כל ההיסטוריה הזו, לא פלא שהשקת מיני האלבום החדש אמש (ג') בהופעה, מעוררת עניין וציפייה בגזרה השמאלית של הרוק. את ההופעה בהייניקן הבימה קלאב פתחו ביר 7, שהוציאו ברא רקורדז תקליט בהפקתו של אוריון. למרות המשפחתיות, הבחירה היתה בינונית, והילדודס (הם צריכים לשקול לשנות את שם הלהקה ל"בני 7") לא עשו כבוד למעמד. הם עושים פאנק כן אך בתולי, והסאונד הגרוע רק הבליט את העובדה שדפנה ארד שרה יותר כמו שירלי מהפסטיגל מאשר כמו פאנקיסטית.
ההופעה של רם אוריון עצמו התחילה בגמגום קל, וניכר היה שהוא מתרגש, שזה לפעמים דבר טוב בהופעות, אבל אחרי שהוא קצת התחמם הוא התחיל לתת נוכחות יותר משמעותית. לסאונד הרוק היציב שלו נוסף טאצ' Pאנקי, אולי בהשפעת תלמידיו מהופעת החימום, והרבה בזכות התיפוף צפוף הבייסדראם של חגי שלזינגר. למצער, בהרבה מהשירים בלט פער בין הכוונות הרוק-אנ'-רוליות, לבין חוסר הדומיננטיות של אוריון כסולן. הלחנים שלו הם תמיד צעד אחד לפנינו, והעיבודים רובם מלאי כוח, אבל למרות העניין שזה יוצר השירים לא תמיד מצליחים למשוך מספיק את האוזן. הרגעים החזקים בהופעה הם הקטעים האינסטרומנטליים והשירים המרגשים יותר, כמו "גיבור גיטרה" ו"סודו של היקום".
במיני האלבום התופעה חוזרת על עצמה. לא שיש בין ארבעה השירים הרבה מקום למגוון, ובכל זאת יש מרחק. מחד הכיסוי ל"חיוך קטן" של הפה והטלפיים, שהיה טוב יותר במקור, ו"מוות" המתקתק אך לא משמעותי. מאידך, האינסטרומנטלי המוצלח "רינגטון" ושיר הנושא המרגש. לרינגטון יש בסיס של מכונת תופים פשוטה שמתגברת, עליו מולבש ליין יפהפה שחוזר על עצמו עוד ועוד (מי חברת הסלולר הראשונה שתרים את הכפפה?), עד לשיא. ב"גיבור גיטרה" הוא מספיד את הקריירה שלו, ספק האמיתית וספק המדומיינת: "אלבום הוקרה/ מופע הצדעה/ וערב לזכרו/ נמכר מראש/ אתה צריך לפרוש בזמן", ומצליח לגעת בכל מי שלפעמים חולם על רוק-אנ'-רול. יוצא שרם בשיאו או כשהוא באווירת קלות הדעת והספונטניות של הרכבי הצד שלו, או בצד השני של הסקאלה, כשהוא מנסה לרגש אולי את הרוק הישיר והסטנדרטי (יחסית) הוא צריך להשאיר מאחור, לקראת האלבום המלא.