עומד בכבוד

כמעט כל הומו מכיר את זה, לפחות בני ה-25 ומעלה - אתה מסתובב בחוסר ביטחון בעולם עוין ומוצא נחמה בנתון אחד עלום, אותו דגת איפשהו. ממש כטינאייג'רית ממוצעת, שנושאת על לוח הפות שלה את דברי התנ"ך "מ-12 עד 16", אתה מצטט את ההשערה לגבי "עשרת האחוזים" בעלי נטייה הומואית המצויים באוכלוסיה. ממצא קונטרוורסלי זה הוא אחד מיני רבים אותם שחרר אלפרד קינסי לעולם, בספרו "התנהגות מינית אצל הגבר האנושי". עתה הוא מקבל מאת הבמאי ביל קונדון את הכבוד המפוקפק שבעיבוד קולנועי, ובכך מצטרף למתקפת סרטים ביוגרפיים/ סמי-ביוגרפיים, המציפה אותנו השנה - מ"למצוא את נוורלנד" ו"הטייס", ועד "ריי" ו"מלון רואנדה".

קינסי (ליאם ניסן), גדל בבית פוריטני לאב מטיף (ג'ון לית'גו, בקונטרה משעשעת לדמותו הטרנסקסואלית ב"העולם על פי גארפ"). הוא מתנסה כנער מפוחד בחוויות הומואיות ובבגרותו הופך לזואולוג, המקדיש את חייו לחקר של צרעות העפצים. הוא נישא לסטודנטית בשם קלרה (לורה ליני) ומאבד איתה את בתוליו בחוויה מביכה, שלאחריה הוא מחליט להקדיש את להטו האקדמי לחקר המין ולהנחלת ידע סקסולוגי לעולם. הוא פותח קורס חינוך מיני באוניברסיטה, אוסף קבוצת חוקרים צעירים ועימם הוא עורך את המחקר הממושך ברחבי ארה"ב שיוביל לספר האמור. רב המכר ההיסטרי מזעזע את האומה, וקינסי מתקשה להשיג מימון להמשכו (שיעסוק בנשים). בינתיים, מסתבכים היחסים בין קינסי ואשתו לבין אחד החוקרים, קלייד (פיטר סרסגארד המעולה), ביסקסואל המשכיב את קינסי ובשם השוויון משגל גם את אשתו.

קונדון, בן החמישים והומו מחוץ לארון, הוא דמות חריגה בנוף ההוליוודי. בעברו שימש כעיתונאי קולנוע, וב-1998 פרץ עם סרטו המדובר "אלים ומפלצות" (עליו זכה באוסקר התסריט) ואחריו עיבד את התסריט ל"שיקגו". "קינסי" הוא סרטו הגדול השני, ולא בכדי. נראה שקונדון מפתח אובססיה לשורשי המפכה המינית בכלל וההומוסקסואלית בפרט, בתקופה שקדמה להולדתו. "אלים ומפלצות" עסק בבמאי ההומו, ג'יימס ווייל, שיצר סרטי אימה בשנות ה-30' וה-40', וההשקעה הרגשית של קונדון בו הביאה את איאן מקקלן המקשיש (הומו גאה בעצמו) להפגנת המשחק הטובה ביותר בקריירה שלו. ב"קינסי" הוא נותן דגש מיוחד להתחבטויות המיניות ולשדים בנפשו של הגיבור, אך כאן הוא עושה זאת באמצעות ליאם ניסן - מקצוען מלא פאתוס, שאמנם נותן את משחקו הטוב ביותר מזה זמן רב, אך עדיין לא מסוגל לצלול לעומקה הרגשי של הדמות המסובכת הזו. עם זאת, בשלב מסוים הוא בהחלט מתחבר אליה - בסצינה שבה מפעל חייו עומד לקרוס, פוצח קינסי בנאום בכייני ומבולבל על איך שהיה יכול להשיג יותר, לעזור לעוד. מזכיר לכם משהו? אכן – העתק מדויק של סצינת הסיום ב'רשימת שינדלר'. ותודה לששת המיליונים.

"קינסי" נעשה "בהשראת הביוגרפיה", כמו ב"למצוא את נוורלנד", מה שמסייע להמתיק את שיממון עניבת הפרפר של הגיבור, בעיקר באמצעות מערכת היחסים הסבוכה בינו לבין רעייתו ועוזרו. גדולתו היא בכך שהסרט מאפשר לסיפורו של החוקר לעבור באופן שוטף ורהוט, ואילו סיפורו האישי של החוקר לא מפריע למושא מחקרו להוות כל הזמן את התמה השלטת. ובקיצור נמרץ: סקס, סקס, סקס. קונדון מבטא היטב את הלך הרוח של התקופה, בחסות המלחמה והמחסור, מתבסס שלטון הפוריטניות והאקדמיה השמרנית, ואל מולם הלהט של קינסי, שבא ממקום מאוד תמים, כמעט ילדותי, אך מסבך אותו ואת אלו שסביבו עד מעל ערוותם. כשהמהפכה המינית מבצבצת, עם התקרב ספרו השני, קינסי מואשם בזוהמה - ואינו מבין מדוע, כמאמין גדול בשליחותו המדעית.

לורה ליני היא עמוד תווך ב"קינסי". כשחקנית מוכשרת אך גם כזו הלוקה ביכולת גיוון מעוטה, היא משביחה עם כל תפקיד שהיא עושה (בין האחרונים - דמותה עוכרת השלווה ב'מיסטיק ריבר'). קלרה מסייעת לכייל את דמותו של קינסי ולהפריח בה חשק בריא. בלעדיה, בני האדם היו בעיניו בדיוק כמו צרעות העפצים, רק גדולים יותר ועם בולבול. ו'קינסי', למרות מרחקו משלמות, הוא בגדר חובת צפיה. הוא ממלא את כל תפקידיו, כקולנוע עשוי-היטב, כדוקומנטציה ביוגרפית, כמחקר סקסואלי. מה שתבחרו. הוא מסקרן (מאוד) ומרגש (מעט), מתובל בהומור לא-שגרתי וטוען את הליבידו שלנו במנה שכלתנית ראויה.