חתונות

רונה מדדה את השמלה בתא ההלבשה של החנות, וכשמה שראתה במראה מצא חן בעיניה, יצאה והראתה לבתה ולאחותה. שלושתן יצאו ליום קניות לקראת החתונה של הבת, ורונה חשה מאז הבוקר מועקה עמומה בגרונה.

"זה מקסים, רונה" אמרה ורד אחותה. הבת, גלי, הסכימה.

שלושים שנה קודם לכן, הציע יאיר שוורצמן נישואין לרונה והיא סירבה. אם תסכים, הוא אמר לה, כנספח להצעה, הוא ייקח רגילה והם ייסעו לכמה ימים לחופש. הוא דיבר עם המ"פ שלו כבר והוא הסכים. הגיעה לו רגילה, והוא דחה אותה הרבה פעמים. אבל רונה אמרה לא. והוא חזר ליחידה שלו, ונהרג בתאונת דרכים. הוא היה הנהג.

הגבר השני שסירבה להצעת הנישואין שלו, רונן שבזי, התחתן כעבור שנתיים או שלוש עם אחותה ורד. הוא גבר מקסים, ואחרי עשרים וחמש שנים רונה לא יודעת למה סירבה לו. הוא בקושי מדבר איתה, למרות הקרבה המשפחתית, עדיין פגוע עד עמקי נשמתו, היא משערת, עדיין נוקם. להצעה השלישית היא כבר הסכימה. היא הרגישה בוגרת סוף סוף, הרגישה שהיא יכולה לעשות את ההחלטה, והרגישה שגם אם דני רונן הוא לא הגבר המושלם, הרי שהיא יודעת כבר ממרום שלושים שנותיה שאין דבר כזה גבר מושלם. היא נמשכה לגופו הדובי, היא היתה גאה בקריירה התקשורתית הנוסקת שלו, והוא נראה אחראי, אמין, כזה שאת בידיים טובות איתו, אם את רוצה להקים משפחה. גלי ודנה, התאומות, נולדו כעבור שנתיים. כשהיו בנות ארבע עזב דני רונן את הבית. היא קראה במדורי הרכילות שהוא עזב אותה ושהוא חי עם שדרנית טלוויזיה צעירה שהכיר בעבודה. לא שזה היה מפתיע במיוחד. אחרי שש שנים איתו, כל מה שחשה כשעזב, בנוסף לפגיעה הבלתי נמנעת, היתה הקלה. אולי אפילו היתה עושה את הצעד הזה בעצמה אם היתה מעיזה.

מאז לא התחתנה. גברים באו, גברים הלכו, אבל היא כבר לא היתה צריכה להלחיץ את עצמה בשאלה מיהו האחד. היא הבינה שבשבילה לא יהיה אחד, או שאולי היה ופוספס. היא השלימה עם זה.

"היא לא עושה לי תחת ענקי?" היא שאלה וסובבה את גבה למראה. היא הציצה מעבר לגבה וניסתה לראות. "מה פתאום, אימא, היא עושה אותך כוסית של הלייף" ענתה גלי. "זה יופי", הסכימה ורד. "בסדר, בסדר," נכנעה. "אני אקח אותה."

כשישבו ב"ארומה" בקניון ואכלו סנדביצ'ים, אמרה ורד לגלי, "את מתרגשת?" וגלי אמרה שלא כל כך, "זה, כאילו, לא יודעת, טבעי?". ורד אמרה "אני לא מבינה למה את צריכה להכניס את עצמך לזה בגיל כזה. תראי את אימא שלך. ציפור דרור. חופשייה ומאושרת". רונה חייכה חיוך קטן, מעט עצבני. "מה זה מאושרת" היא אמרה. היא לא אהבה את העקיצות האלה של ורד, או יותר נכון, היא לא הבינה אותן. האם היא רצינית? היא באמת מקנאה בה שהיא חופשייה? או שהיא אומרת את זה מהתנשאות, כמו חוגגת על הטעות שעשתה רונה שסירבה לרונן. היא לא ידעה, כי ורד אף פעם לא סיפרה לה דברים אישיים כאלה, אולי בגלל הסיטואציה המסובכת שלהן.

"טוב, מה עכשיו? טבעות?" היא סיימה את הקפה בכוס הנייר שלה וקמה.
"טבעות," אמרה גלי וקמה אחריה, "ואחר כך נתחיל לבדוק שמלות כלה, למרות שלא חייבים לגמור עם זה היום."

היא הביטה בבתה בעיניים ירוקות, שאחרי למעלה מחמישים שנה העצב כבר היה מובנה בתוכן. היא חייכה אליה, וגלי חייכה אליה בחזרה. רונה לא הבינה, היא פשוט לא הבינה, למה היא צריכה למהר כל כך. רק בת עשרים ואחת, מה היא מבינה בחיים, מה היא יודעת מה היא רוצה? היא עושה את הטעות של החיים שלה, היא היתה בטוחה, אבל לא אמרה כלום.