חובבי מוזיקה אלטרנטיבית בישראל נוהגים לקטר מדי פעם על מצב המוזיקה הבזוי בארץ, בשעה שבבריטניה כל מתופף פחים וגיטריסט סוג ט' זוכים לכבוד מלכים בני מלכים. ככה יוצא שכדי לא היות מנודה בהופעות של שי נובלמן נאלץ הבנאדם לשמוע שלוש פעמים בשבוע טרוניות על גלגל"צ ו"שיואו איזה כיף לבריטים האלה, שבמקום הראשון במצעד האלבומים שלהם נערכת אורגיה מולטיסקסואלית בכיכוב הסיזור סיסטרז".
וכמדי שנה, טקס הבריטס (שנערך אמש) שמח לנפץ את האשליה. פרסי הבריטס נחשבים לגירסה הבריטית של הגראמי או העמ"י, או לגירסה המוזיקלית של האוסקר קראו להם איך שתרצו, בכל מקרה מדובר בחגיגת אוננות עצמית של תעשיית המוזיקה באיים הבריטיים, שמכתירה מדי שנה את נסיכיה החדשים. כיוון שכמו כל דבר היום גם רוב הקטיגוריות בבריטס מוכרעות בהצבעות של מאזיני וצופי שלל תחנות רדיו וטלוויזיה בממלכה המאוחדת, נותני הטון העיקריים בבחירת הזוכים הם כנראה ילדות בנות 14. וזה גם נראה ככה. כלומר "Your Game" המשעמם של וויל יאנג, מין נינט טייב אבל בהומואית, הוא סינגל השנה שלהם ומק'פליי (מק'מי?) הם הרכב הפופ של השנה.
כך הטקס מדגים נקודה מעניינת - בריטניה היתה פעם האורים והתומים של הפופ העולמי, המקום שבו הצלחה במצעדים הבטיחה כיבוש עולמי (טוב, חוץ מאמריקה שהיתה תמיד אגוז קשה לפיצוח). בשנים האחרונות הפכה לשוק מוזיקה אוטרקי, שלא מתעניין במה שקורה בחוץ, ומה שקורה בחוץ כבר לא קשור אליו. אפילו מכירות המוזיקה עלו שם לראשונה מזה שנים, תופעה שאין לה אח ורע בשווקים מוזיקליים מובילים אחרים בעולם.
חנן חצי יובל
אבל העניין האמיתי בטקס שנערך אמש, בין שלל הופעות חיות שכנראה כבר לא נזכה לראות לעולם, היה דווקא בקטיגוריה חדשה ומיוחדת שהושקה לרגל יובל ה-25 לטקס: השיר הבריטי הטוב ביותר בתולדות התחרות. אז זהו, שבאמת היו המון סינגלים מהממי חושים בבריטניה ברבע המאה האחרונה, אבל את מי הציבו אי שם בפסגה הקרירה כמועמדים לתואר הנחשק, שזכה לשם "בריטס25"?
אז ככה: וויל יאנג הנ"ל עם שיר אחר ששכחתי את שמו; רובי וויליאמס עם "Angels" הלא-משהו-בכלל; להקת קווין עם אחד מהמבאסים שבשיריה, "We Are The Champions"; קייט בוש עם "אנקת גבוהים"; ובשביל שהאלטרנטיביים לא יבכו יותר מדי, זרקו עצם בדמות "Love Will Tear Us Apart" של ג'וי דיוויז'ן. העובדה שוויליאמס זכה בתואר הנכבד-לכאורה לא כל כך מפתיעה, בעיקר בהתחשב במועמדים המעט צולעים מולם התחרה, בחיבה הידועה שהבריטים רוחשים לו מזה שנים ובעובדה שווילי כבר זכה בשלל תארים בשישה טקסי בריטס קודמים, הן כסולן והן כחלק מטייק דת. מה שמפתיע הוא בעיקר חמשת הסינגלים שנבחרו מלכתחילה כמועמדים לתמצת את המורשת המוזיקלית הבריטית בעת החדשה. אני מעדיף לשפוך שמפו לאוזניים מלהקשיב לרוב השירים האלה ברצף יותר מפעמיים.
כדי שנסיים בנימה אופטימית, ובתור בונוס לקוראי וואלה המאוכזבים וההמומים, הנה חמשת השירים הבריטיים הבאמת הכי טובים של 25 השנים האחרונות (עם כל הכבוד לרובי וויליאמס, ויש כבוד לרובי וויליאמס):
- פאלפ, "דיסקו 2000"
- פט שופ בויז, "Being Boring"
- הסמיתס, "Bigmouth Strikes Again"
- קווין, "Another One Bites The Dust"
- ניו אורדר, "Blue Monday"
ובונוס לטובת מי שצלח עד הסוף: בלר, "Song 2".
תזכורת למגיבים המתחממים במהירות הביטלס לא פעלו ב-25 השנים האחרונות.