קריטי אך יציב

במסגרת אופנת הקאברים וההמשכים הקולנועיים, הודיע מי שהודיע כי הולכים לייצר פרקי המשך לסדרה "בית קטן בערבה" שתיארה את תולדותיה של משפחת אינגלס, משפחה של מתנחלים בערבות המערב הפרוע של ארצות הברית, ושודרה ב-45 אלף שידורים חוזרים בערוץ 1 של שנות השמונים של המאה הקודמת.

סימני ההיכר של הסדרה, מלבד לורה, שהיתה הפנטזיה המינית של דור שלם, היו תנועת כרכרות בלתי פוסקת והרגלו המוזר של אבי המשפחה צ'ארלס לצאת לחצר ולחטוב עצי הסקה בכל פעם שמישהו רצה לדבר איתו. בחורף הם היו נתקעים עם כמויות בלתי נגמרות של עץ ותופעות לוואי של הרעלת עשן.

הרופא בעיירה, דוקטור בייקר, היה וטרינר שטיפל גם בבני האדם. חשבתי עליו השבוע כשעלו קולותיהם הזועמים של רופאים ממערכת הבריאות שלנו המודיעים על קריסתו הסופית והמוחלטת של מערך בתי החולים בישראל. הגוף הציבורי היחידי בעולם שמצבו הוגדר כגרוע יותר הוא מערך האבטחה של פצצות הגרעין ברוסיה.

אני זוכר את הפרק המרגש בו גילתה מרי שאבד לה מאור עיניה. דוקטור בייקר הזקן והנרגש חיבק אותה והבטיח לה שבעתיד יפתרו את הבעיות הרפואיות הקשות של הדור. הוא התכוון כמובן לעיוורון, לקרציית הכלב הארסית ולבעיית התולעים אצל סוסים ערביים. אחרי הכל, הוא היה וטרינר ורוב הידע הרפואי שלו נלקח מניתוח בעלי חיים. מייד אחרי שחיבק אותה הוא המליץ לאביה צ'ארלס לירות בה ולגמור עם כל העניין כי נראה שיש לה גם שבר בירך.

תמיד כשאנחנו חושבים על העבר אנחנו אוהבים להלל אותו. הימים של פעם היו יפים יותר, רגועים יותר. גם האוכל היה טעים יותר, ועדיין לא הומצאו כל פיתוחי הטכנולוגיה שהורגים אותנו. נכון, מדי פעם מישהו היה אומר לחברו: "לא כדאי לך לדבר יותר מדי במורס, זה עושה סרטן במוח", אבל מעבר לזה, בלילה, כשלא היתה טלוויזיה או אינטרנט, אנשים יכלו לשבת יחד, כל המשפחה מול האח הבוערת, והאב היה יכול להשתכר ולהכות את ילדיו עם חגורת עור.

דבר אחד בקנאת העבר תמיד מרגיע אותנו. פעם לא היו להם רופאים טובים. פעם הם מתו מכל דבר שתקף אותם. אנחנו בני מזל שנולדנו בעידן שבו נמצאה תרופה לשחפת ואנשים יודעים לערוך ניתוחים להגדלת הפין.

אבל האם באמת מצבה של הרפואה השתפר כמו שאנחנו נוטים לחשוב? הרי התלונה המרכזית של הרופאים בישראל שנת 2005 היא: מחסור של מיטות בבתי החולים בעקבות מגיפת השפעת הקטלנית. אני חוזר שוב, לא תרופות, מיטות. כי בעצם מהי התרופה שרופאים מסוגלים לתת לנו כשאנחנו חולים בשפעת אם לא פיג'מה מיוחדת שפתוחה בדיוק באיזור המפשעה ותוכננה במיוחד למטרה רפואית אחת, להביך את הלובש אותה כשנכנסת האחות.

אין שום דבר אחר שהרופאים יודעים לעשות מול כל מחלה ויראלית. אה, שכחתי. הם גם מסוגלים לתת לנו שני אקמולים. אבל בל נשכח שגם לווטרינר בבית קטן בערבה היה בקבוק ויסקי שהוא היה שופך על פצעי ירי ואחר כך נותן ממנו שלוק לפצוע כדי להוריד את החום שלו. אז באופן עקרוני גם בתחום הזה לא השתפרנו יותר מדי.

כשהרופא אומר לנו שמדובר במשהו ויראלי, זאת דרכו להגיד לנו בשפת רופאים את מה שנאמר בשפת הרחוב : "גבר, אין לי שמץ של מושג מה יש לך ואין לי שום דרך לעזור לך, חוץ מלהתפלל". כי לרופאים יש תרופה אך ורק לדבר אחד - לחיידק שאנטיביוטיקה מסוגלת להרוג. כל חיידק אחר נקרא בשם המפחיד חיידק טורף, והוא זכה לכינוי הזה בגלל ההרגל ההרסני והמטורף שלו שלא למות כששופכים עליו אנטיביוטיקה.

פעם אחת, כשלקחתי את ילדתי הבכורה למוקד הרפואי, ישבה שם רופאה זקנה ביותר. פניה היו מקומטות, על ידיה נזרעו כתמי הזיקנה ובעיניה נצץ מבט חם של מי שהשנים לימדו אותה חכמה רבה. היא היתה כל כך זקנה, שחששתי שגם היא סיימה את אותו מחזור בוטרנריה כמו ההוא של משפחת אינגלס.

"את חושבת שיש לה וירוס?", שאלתי. "וירוס?", היא הצטנפה, "מה זה וירוס? אתה ראית פעם וירוס? אני לא מאמינה בווירוסים". "אז מה זה?", ניסיתי להבין. "אני חוששת שלילדה יש נשירת פרווה ותולעים של סוס ערבי. יום אחד יפתרו את הבעיה הזאת. הרפואה מתקדמת בצעדי ענק".

ואז זה היכה בי, וירוס הוא השד של העידן המודרני. כל מה שהשתנה זה המינוח הרפואי. פעם בתקופה הקדומה הרופא היה אומר לך: "אני חושב שמה שיש לך זה דיבוק. ייתכן מאוד שמדובר ברוח של אחד מאבותיך הזועמים או אולי דמון שחטפת מהילדים בגן. מה שאני מציע לך זה לשתות הרבה מים, לנוח ומדי פעם לשתות שיקוי של זנבות עכברים ועין של ינשוף שאני אחרוט לך בכתב יתדות. זה לא יבריא אותך, זה בעיקר יקל על הסימפטומים, דיבוק עובר מעצמו אחרי כמה ימים".

מה בעצם המציאו הרופאים בשנים האחרונות? קריאה בירחוני המדע של עולם הרפואה מגלה על התקדמות רפואית גדולה במספר תחומים חשובים. ראשון החידושים הוא כמובן הכרטיס המגנטי. מיד אחריו המדבקות הצהובות עם השם ותעודת הזהות וכמובן השעון הדיגיטלי הגדול שמראה ליושבים בתור מי הבא שצריך להיכנס. רופאי ימי קדם היו מסתכלים בהשתאות על הכלים העומדים לרשות הרופאים של ימינו בניהול תורים.

מרבית ההתקדמות הרפואית האמיתית קשורה, כפי שצפה הווטרינר של בית קטן בערבה, בריפוי בעלי חיים. אנחנו יודעים היום לשכפל כבשה, סוס וכלב. בקרוב יידעו להשתיל איברים בעכברים בלי שהללו יסבלו מתופעת הדחייה, תופעה שמאפיינת איברים שמשתילים בבני אדם וגברים שמנסים לצאת לפגישות עוורות עם אחותי.

למעשה, מכיוון שמרבית הניסויים המדעיים מתבצעים על חולדות, מצבם הרפואי של אלו הוא השפיר ביותר. מדענים יודעים לרפא את מרבית סוגי הסרטן במכרסמים. כשעוברים ליצורים עם יכולת לספור עד שלוש, פה משהו תמיד משתבש.

אבל אנחנו לא חיות. אנחנו פה בישראל צריכים לפנות אל דני נווה, שר הבריאות ולדרוש ממנו תשובות על ההאשמות החמורות שהטיחו בו מנהלי המחלקות הפנימיות בישראל. במכתב שכתבו לו הם מעלים את השאלה המוסרית העמוקה: כיצד הידרדרנו למצב כזה שאנשים, זקנים וחלשים מתים בבית מחוסר מקום ותקציב במקום למות כמו בני אדם בצורה מסודרת במיטה מזוהמת בפינה של איזה מסדרון בית חולים? אפילו לורה קיבלה תנאים טובים יותר משלנו.