שועלי כותרת: התקשורת השבוע

משחק מכור היא כנראה התוכנית הכי מענגת בטלוויזיה. היא התחילה טוב - סאטירית, ושנונה - והיא ממשיכה נהדר. מאז ימי "אין עם מי לדבר" העליזים (יאיר גרבוז מנצח מנומנמות על צחוקים באדיבות אלדד זיו, דניאלה שמי, רובי ריבלין ועוד), לא נראתה תוכנית עם כזה פאסון של טבעיות והנאה.

עוד יאמר לזכותה שהיא חשפה לעינינו את ליאור שליין חד המחשבה, מהיר המענה ומתי-כספי ההבעה, ואף הביאה את רועי לוי, לראשונה בקריירה סתמית, לידי מיצוי הפוטנציאל שלו, כשהוא זוהר כמו בר רפאלי על דפי הספורט אילוסטרייד.

אממה, לאחר תוכניות רבות של שלפנות מקורית וזריזה, זייף שליין ובגדול, כשגנב בלי בושה מאדם סנדלר. אני אמנם מחבבת את סנדלר, ובכל זאת, אם כבר לגנוב למה לא לגנוב מג'ורג' קרלין? לפיכך, על השורה של שליין "שוורצנגר לא יהודי, אבל הסוכן שלו כן", ועל דמיונה חסר הפשרות לשורה "טום קרוז לא (יהודי) אבל שמעתי שהסוכן שלו כן", מתוך שיר החנוכה של סנדלר, נשלח את שליין לעמוד בפינה.

בעיתונות הכתובה נהוג שידיעה חדשותית נפתחת בצורה עניינית. למשל: "רעול פנים חדר הלילה לביתה של משפחה ברמת השרון וירה בבני הזוג". בטלוויזיה, מסיבה לא ברורה, מרגישים העיתונאים דחף בלתי נשלט להקדים לידיעה משפט פתיחה, שנע בין האווילי-קלות לאידיוטי-לאללה, ובכל מקרה מיותר. כך למשל בחדשות ערוץ 10 ב-9 בפברואר: "לכולנו יש לפעמים סיוטים בלילה", מלחישה הקריינית בדרמטיות, "אבל בשביל המשפחה הזאת היה הסיוט למציאות". איזו תובנה, איזו פיוטיות, הידיעה כולה מקבלת משמעות חדשה.

גרועים ממשפטי הפתיחה, הם רק משפטי הסיום (קצת כמו בחיים, אם נשווה את "התנשאי לי?", ל"אנחנו צריכים לדבר"). דוגמא משובחת במיוחד סיפקה דווקא רוני יובל, שכנראה מתוך צורך ליישר קו עם קלילותו הטבעית של גיא זהר, מעדה לתוך אידיוטיזם לשמו. וכך, בערוץ 10 ב-21 בינואר, בסיום כתבה על רעש אדמה בישראל, מסכמת היובל במעין אופטימיות קהת חושים: "יש רק לקוות שלא יהיה רעש חזק יותר". האמנם "יש רק לקוות"?, אולי עדיף דווקא להרוס את כל הבניינים שיחרבו (40% מהבניינים בישראל במקרה של רעש אדמה חמור), ולבנות במקומם חדשים? ובתוך כך, נאמר, להחמיר את תקנות הבנייה ולהקים גוף עם שיניים שיאכוף אותן? תנו לחשוב רגע... הממממ... לא, האמת – עדיף לקוות!

משפטי הסיום והפתיחה הללו אמורים, כנראה, להוסיף נימה אישית. אך האם חדשות, שאמורות לחתור לאובייקטיביות מקסימלית, מצריכות נימה אישית? הרי לא מדובר בפרשנות, שאמינותה מסתמכת במידה רבה על אמינותו של הפרשן. כך או כך, אם כבר נימה אישית, שלפחות יהיה לה ערך מוסף. אם לא, היטיבו כוורת לנסח: "אם אתה מחפש מלה, וקצת קשה לך להחליט, שמע לי ושכח מהשיחה, כי בין כה אין לך מה להגיד". ופה, אם למתוח עוד קצת את הקאמבק של כוורת בפסקה הזו, קבור כלב השמירה של הדמוקרטיה.

מה אתם מרגישים כשאתם רואים כמה אריק שרון שמן? אולי זה הסתיו עם הענן, אבל אצלי זה מעורר בעיקר עצב. בלי כל קשר להעדפה מדינית (אם יש העדפה מינית למה שלא תהיה מדינית?), זה מעורר אצלי עצב. אני מדמיינת אותו בלילות חסרי שינה, אחרי יום מלא החלטות גורליות, לפניו עוד יום של ביורוקרטיה ומשחקי כוח, יושב לבד, ואוכל. לבי מתכווץ בצער. לכל היותר, במצב רוח מלנכולי פחות, אני חושבת שאולי הוא זקוק לכל המסה הזאת כדי להפעיל כל כך הרבה כוח, כדי לייצר נוכחות. להצחיק זה לא מצחיק אותי. אך גם מי שזה מצחיק אותו, ודאי אינו חושב שלהגיד "אריק שמן" זו סאטירה. הרי זה לא יותר מציון עובדה. לכן גרועה ודלוחה בעיני בדיחתו של אסף הראל, שהתייחס לדבריו של ראש הממשלה על כך שהגעתו לסיני לפסגת שארם היתה אחרת: "בכל הפעמים הקודמות הוא הגיע בתוך טנק, הפעם הוא הגיע בתור טנק". גיחי גיחי. שונה כמובן הוא השימוש בדמותו השמנה והמוגזמת של שרון ב"ארץ נהדרת", לטובת סאטירה. הרי לא יכלו לעשות אותו רזה רק מתוך עצב. הייתי שולחת את הראל לעמוד בפינה, אך להערכתי הוא שם מלכתחילה.