קוראים לי פרינס ואני קאנטרי

לפני חודש וחצי שמו אותנו איתני הטבע במקומנו והחדירו לתודעתנו הרפויה תובנה פשוטה ומודחקת: אנחנו יכולים רק להתיימר להבין את הכדור שעליו אנו חיים. ויל אולדהם - אחד מכותבי השירים החשובים ביותר שצמחו בארצות-הברית בעשר השנים האחרונות, הידוע גם כפאלאס או כבוני 'פרינס' בילי - לא היה זקוק לתזכורת הזאת. הוא ידע תמיד שאפשר להפנים רק מעט מאוד ממה שהיקום האקראי הזה מציע, ושבכלל טוב נעשה אם פשוט נבהה בו בהשלמה.

"יש חור בשמים שאני חייב להתעופף לתוכו כדי להגיע לקבר שלי בים", שר אולדהם המפויס ב"Superwolf", הפרויקט החדש שלו ושל חברו הטוב מאט סוויני (שעבד בעבר עם Guided by Voices ועם בילי קורגן, והיה חתום בלייבל האינדי האיכותי מטאדור עם הרכבו Chavez) - ומחזק את התחושה שהוא רואה בעולם משהו מאוד ערטילאי וחסר אחיזה. מה שדווקא מוצק אצל אולדהם הוא האהבה, וליתר דיוק, זמניותה של האהבה.

לראשונה זה זמן רב נשמע אולדהם כמי שמוכן לוותר על כתיבה מודעת. הוא מתמסר באופן טוטאלי לתהפוכות נפשו הרוחשת, שממנה הוא דולה ללא מאמץ פנינים טקסטואליות ותובנות מתעתעות בפשטותן ובצליליותן. הוא בא בפני האל ומודה באפסותו (" אלוהים נתן לך חיים ומחשבה, עכשיו היא שלנו לבזבז"), מתכרבל באושר השמור למי שכבר חטף את הכווייה ("המיטה שם כדי לישון/ האהבה שם כדי לעשותה/ העיניים כדי לראות/ הרוח בשביל לנשוף/ הלילה כדי לחלום/ הדמעות כדי ליפול/ חיוכים כדי להישבר"), מתעד אקט של בגידה ("האם היא בודקת אותי?/ האם היא יודעת שאני לעולם לא אסתובב ואעזוב?") ומתרסק מרוב עצב בשיר האחרון באלבום, "I Gave You", שבו הוא שר "עכשיו אני עומד ריק, חסר ישע וחשוף... ואת, את נעלמת אל האוויר/ האוויר שבו אני חייב לחיות".

המסרים הללו עלולים להישמע כמו שמאלץ לשמו, אבל האמינו לי שלא כך הדבר. יש משהו היתולי, רב-רובדי ואל-זמני בטקסטים של אולדהם ובנושאי הכתיבה שלו. עולה מהם תחושת אבדון נוראה, ובשעת ההאזנה להם נשמטת הקרקע מתחת רגליך - ובכל זאת הם לא רק פשוטים מאוד להבנה, אלא גם אנושיים, חמים, מעניקי תקווה.

מבחינה מוזיקלית, אולדהם מעולם לא נשמע משוחרר ורב-גוני יותר. קולו אלסטי ומרוכך, נע בין הסדוק והשבור לתפילתי והמקונן, ונגינת הגיטרה הרפויה והמפוזרת של סוויני ושלו מזמינה ומכרבלת מבעבר. העבודה עם סוויני, שתרומתו לפן המוזיקלי של האלבום משלימה היטב את הטקסטים היפהפיים והמהורהרים, מולידה כאן מרקם מוזיקלי בגוון קאנטרי-פולק-רוק סבנטיזי (סטייל אלבומי הסולו שטופי השמש של דייוויד קרוסבי וגרהאם נאש) והרמוניות ווקאליות קסומות וחסרות מאמץ. נדמה שהפרויקט הזה, המרחב המוזיקלי המשותף שפרשו כאן שני היוצרים, התחיל בקטן ובמפוזר, אבל הלך והתהדק ממקום של חדווה והנאה נטו במהלך העבודה. אלבום חובה עבור מי שעוקב אחר אולדהם/בילי, ותחנה ראשונה מומלצת במיוחד עבור מי שטרם התוודע ליוצר המשמעותי הזה.

בוני 'פרינס' בילי ומאט סוויני, "Superwolf" (אן.אם.סי)