מויאלית בדם: הנוער לאן?

דודי גולדמן חושב שמצב הנוער בכי רע. בפרק הראשון בעונה החדשה של סדרתו "העתיד כבר כאן", שתשודר ב-20:35 ביום שבת, הוא מדסקס בלהט על הבעיה עם מיטב חוקרי ומומחי החינוך והתרבות בארץ. בעיניים בורקות הוא מנסה לשכנע את הלא משוכנעים ומסכים בהתלהבות עם השותפים לדעותיו שהנוער היום אטום רגשית, שטחי כתוצאה מכשל מהלך של כל המערכות. בכל פרק הוא יעלה בעיה הקשורה בדרך זו או אחרת לחירות של העת החדשה, שמובילה לבלבול, דיכאון, חרדה וגם לשינוי פני הנוער. גולדמן יכולה היה להפוך בקלות לתועמלן פופוליסטי מהסוג של "הולך ופוחת הדור". לזכותו יאמר שהוא בחר בדרך הקשה, שהופכת את תוכניתו ממעמיקה אך מגמתית למצוינת של ממש.

קל מאוד לקבל תשובות מהירות לבעיית הנוער של ימינו, אך הבעיה היא בהגדרת המצב כבעיה, כיוון שמרגע שנקבע כי מדובר בצרה ממש לא משנה מי האשמים. קשה להבין מאיפה קיבל גולדמן את הרעיון שהנוער היום חסר תקווה, כי אצלו בבית המצב לא רע בכלל. לפרק הראשון הוא צרף את בנו, כדי שיאזן את התמונה במעט. למרות שדעותיו השמרניות של הבן מפתיעות לעתים, רהיטות הדיבור והיכולת שלו להפיק משפטים מורכבים מוכיחים שאולי לא כל הדור החדש חסר תקנה. עוד בולטים בחריגות דעותיהם הם המשורר רוני סומק והפסיכולוג דור הררי, שטוען כי מצבו של הנוער יותר טוב משל הוריו.

התוספות הללו חשובות כיוון שכמעט בכל חמישים הדקות שעומדות לרשותה משכנעת התוכנית שהמצב רע. היא מציפה את הצופה בכל הרעיונות האפשריים בנוגע לנוער של ימינו – ממערכת החינוך, דרך הטלוויזיה, תופעת "כוכב נולד" ועולם הפרסום ועד להורים ולממסד. אפילו הנוער מוכיח שהוא די אידיוט, עם קטעי משחק נוסח "מיכאלה", ילדות בנות 13 שמשפיטות את הוריהן ורצון עז להיות מפורסמים, לא משנה במה. מורים ומנהלי בתי ספר טוענים שלתלמידים היום אין כוח לעבוד קשה, ההורים מבולבלים, השפה מדרדרת והאספסוף משתלט על חיינו. הוסיפו לזה קצת עריכה מגמתית, וקבלו את האפוקליפסה של המאה ה-21.

אבל למרות רצונו העז של דודי גולדמן לשכנע אותנו שהמצב רע, הוא מחל על כבודו ונתן ביטוי גם לאלה שחושבים אחרת, ובכך גדולתה של התוכנית. לכל האשמה יש מענה נגדי. אם זה בנו, שכועס על ההקבלה האנכרוניסטית בין תרבות גבוהה לשייקספיר, ואם זה הררי, שאומר שהנוער של היום הרבה יותר מעניין מזה של פעם. הוא אולי רוצה להיות מפורסם, אבל מבין עניין יותר מהוריו כשהיו בגילו. רוני סומק, למרות העריכה המעצבנת, מסתכל על כל העניין בצורה משועשעת. עזבו אתכם אפוקליפסה, העולם כולו הוא לונה פארק אחד גדול.

חבל שבנושא אחד מסכימים גם האב וגם הבן והוא משפחת צוקרמן, שצופי "הישיבה" האדוקים כבר מתגעגעים אליה. בעיני הצמד מתפקדים הצוקרמנים כמשפחה הדתית האולטימטיבית, בעלת החינוך המצוין וחסר הפשרות, שבה הילדים מחונכים אך חושבים בזכות עצמם. מאיר צוקרמן ומשפחתו עשויים להיות משפחה למופת, אבל שיר ההלל לחינוך הדתי קצת חורה, ומובא בלי טיפת ביקורת. נקודת המוצא היא שיש לחקות אותו, ועכשיו צריכים החילוניים חסרי הישע לחשוב כיצד לעשות זאת בלי לערב את אלוהים.

הסדרה "העתיד כבר כאן" מרתקת, וחשובה לכל מי ששאל את עצמו דבר או שניים על הנושאים שבהם היא מטפלת ולא ידע לענות. אל תטעו, גם אחרי חמישים דקות צפייה אין תשובה של ממש, אבל לא זו המטרה. כמו שסדרת תעודה משובחת צריכה להיות, "העתיד" זורקת לחלל האוויר את ההשערות, מאשימה, מבקרת ואפילו מחמיאה לפעמים. כמו הייאוש של דודי גולדמן בסוף הפרק, גם הצופה נשאר עם בעיה בלתי פתורה, אבל עכשיו לפחות, יש לו את הכלים להתמודד אתה.

העתיד כבר כאן, ערוץ 8, שבת, 20:35