שאפו

בדיוק כששמתי לב שמזמן לא יצא לי להסחף במחמאות, הגיע "פעם בחיים", סרט צרפתי מ-2003. מה עושה על מסכינו סרט עם פז"ם של שנתיים שלמות? קולנוע הוד בשיתוף עם שגרירות צרפת וגורמים נוספים הכריז על פתיחתו של "סינפ?-ריז", אולם שיציע במשך השנה סרטים ותוכניות שונות המוקדשות לקולנוע הצרפתי. הקונספט המבורך יכלול הפצה סדירה של סרטים צרפתיים חדשים, וגם הקרנות של סרטים ישנים, מפגשים בניחוח צרפתי ושאר מעדני פרנקופיליה לכל דורש. אין ספק, אחרי פסטיבל הקולנוע הבריטי, מלחמת הקונסוליות מסלימה, ואנחנו יכולים רק לחכך ידיים בהנאה.

"פעם בחיים", הסרט שפתח את כל הסיפור המשמח הנ"ל, הוא סרט שראוי להילמד בקורס כתיבת דיאלוגים בכל מוסד שמכבד את תלמידיו, אבל גם בקורס תעמולה יהודית מודרנית. הבמאי היהודי סטיב סוויסה, שכבר הניח מאחוריו פיצ'ר אחד, הלך על עיבוד לספר מ-1999, וכתב תסריט גאוני ביחד עם דניאל כהן.

הסיפור כשלעצמו לא ממציא שום דבר שלא ראינו קודם - מוריס קורץ (סטפן פרייס) הוא שחקן צרפתי-יהודי בשנות השלושים לחייו שעדיין ממתין לפריצה הגדולה ביחד עם חבריו השחקנים היהודים ובתמיכת אשת חיקו האהובה פרלה (ברניס בז'ו). יום בהיר אחד מגיע לפאריז רודולף גרישנברג (פיטר קויוטי), במאי יהודי-אמריקני ידוע ומצליח שמבקש לעשות סרט ביידיש ומחפש שחקנים. מוריס וחבורתו עטים על האודישנים כמוצאי שלל רב ומשננים משפטים שלמים ביידיש מדוברת, אבל היחיד שעובר את השלבים ומקבל את התפקיד הוא גיבורנו מוריס. באושרו הרב הוא מפזז הביתה לספר לאהובתו את הבשורה המשמחת, אבל לפרלה יש בשורה משלה – היא חולה מאד. כשהיא שומעת על קבלת התפקיד היא מתעודדת, אולם מיד לאחר מכן מוריס מקבל טלפון שמבטל את השתתפותו בסרט. ליבו מייסר אותו, אך הוא לא מסוגל לבשר לאשתו על המפלה. וכך יוצא מוריס להצגת חייו – העמדת פנים שהוא מככב בסרט של גרישנברג.

אם צירוף המילים "להתראות לנין" חולף בראשכם, כנראה שהזיכרון שלכם מתפקד היטב. צמד הסרטים יצאו באותה שנה ומדברים על קונספירציה אישית של הגיבור כנגד אדם אהוב על מנת שלא יגלה מציאות העלולה להעציב אותו. ההבדל הגדול בין השניים, הוא ש"פעם בחיים" כתוב באופן שמעורר רצון להשתחוות. אין סצנה מיותרת, אין רגע דל, אין שורה לא מצחיקה. הדיאלוגים שנונים וזורמים מבלי לתת את התחושה שתסריטאי מנסה להתחכם. כל הסיטואציות קורעות מצחוק או מבכי, והמשחק, בהתאם, אדיר. סטפן פרייס וברניס בז'ו מבריקים, וסוויסה ביים את המצלמות תוך שמירה על שפה קולנועית פשוטה וברורה ולא נזקק למניירות של בימוי כדי לכסות על תסריט לא מושלם.

ועכשיו – לנקודה היהודית. "פעם בחיים" הוא סרט טוב ליהודים. מעבר לכך שלגיבורים יש שורשים ואפילו אחות בארץ ישראל, הסרט בו אמור הגיבור להשתתף הוא "הסוחר מוונציה". סוויסה משתמש באותה יצירה כתשובה קולנועית למגמה הפרו-ערבית שעוטפת חוגים שונים בצרפת. באמצעות הדרמה הקומית שלו הוא בוחר להראות את היהודים על מנהגיהם המשונים כיצור חינני ולא מזיק, ובעיקר – כבני אדם.

יחסי הציבור החינמיים הללו לעם היהודי עובדים היטב לא מעט בזכות הכתיבה הגאונית שמפרקת כל ניסיון להתנגד או לחפש מנופים פוליטיים בטקסט. התעמולה הסוויסאית, אם מנסים בכל זאת לחפור, מפוצצת בתוכן שיווקי שהוחבא כל כך עמוק בתוך מוצר בעל טעם משובח, עד שהוא מאבד מערכו התעמולתי בכל מקרה. כך או כך, "פעם בחיים" הוא סרט מצוין, וטעם הלוואי הפרו ישראלי שלו לא באמת יזיז למי שלא מחפש מריבות.