אנאלוגי או אנאלי

ריצ'ארד די ג'יימס הגיע לנקודה שבה ההתעסקות בו הופכת למעניינת יותר מהמוזיקה שהוא עושה. עבור האיש שנחשב כארכיטיפ של גאון האלקטרוניקה האקסצנטרי, ולשם גנרי עבור ז'אנר שלם, זו גם בעיה וגם יתרון. בעיה, כי קודם כל הוא מוזיקאי מצוין. יתרון, מכיוון שכל ההתעסקות הזו בצוללת, בטנק או בטילי קרקע אוויר שברשותו מסיחה אותנו מהעובדה שהוא עבר את שיאו כבר בשנת 99', באותם ימים יפים של "Windowlicker" שכנראה וכבר לא ישוחזרו לעולם. ולא שאין לג'יימס סיבה לנסות ולשבור עוד פעם את הקונבנציות של עצמו ולשרטט עבורנו את עולם הפופ של שנת 2340. כי כעת, בשנת 2005, הוא נמצא במצב שבו אם לא יעשה את זה הוא יישאר עוד מוזיקאי מוכשר שנשמע "כמו אפקס טווין".

זה לא מה שקורה בשני האי.פיז הראשונים מתוך סדרה חדשה בשם "אנלורד", שתכלול בסך הכל עשרה אי.פיז עד סוף השנה. החלק הראשון מתמקד באסיד ומכיל את "MC-4 Acid", "Untitled" או " Canticle Drawl" שיתקשו לסחוט קריאת התפעלות מאדם חי. החלק השני מכיל קטעים באווירה אסידית אך אמביינטית ונשמע כמו משהו שנכתב בין השנים 88'-92' והוא נשאר שנוי במחלוקת. זאת אומרת, הוא יכול עדיין ליהנות מהספק שלא ברור עד כמה הוא רע. ייתכן שבאקוסטיקה של צוללת שני האי.פיז האלה נשמעים מצוין. אבל גם זה דורש בדיקה.


AFX, "Analord" (ריפלקס, יבוא)

סבסטיאן שולר לא מנסה להיות אפקס טווין. הוא מגיע מאותה אסכולה צרפתית שגורסת כי מוזיקה צריכה להיות מלטפת, עדינה, מלנכולית ולהגיע כמתוך חלום. המוזיקה שלו אקוסטית בבסיסה, נשענת על אוקיאנוס של קלידים ומעט אלקטרוניקה ומציעה גם שירים כתובים היטב ואת שולר עם אנגלית במבטא צרפתי לא מובן. קטע הפתיחה האינסטרומנטלי, עם האפיל סיגור רוסי הספק-אפל-ספק-עצוב ומאוד מאוד מלודי, קובע את הטון של האלבום. מייד אחריו מגיע קטע שמזכיר בלחן את בלונד רדהד ואת מקסימיליאן הקר בשירה, ומצליח להעציב בצורה קלה להאזנה.

מכאן ברור כי שולר הוא מולטי אינסטרומנטליסט שיודע לכתוב שירי פופ מוצלחים, גם אם לא תמיד מקוריים, וקצת דביקים. אלבום הבכורה שלו הוא הצליל של מוזיקאי בעשור הרביעי של חייו שגדל בפרברים של צרפת ומנסה לשרטט תמונה של ייאוש תוך כדי התבוננות ביופי החורפי שנשקף מהחלון. העובדה שלעזרתו של שולר נחלץ גם פול אנפורד המצוין מבראדרס אין סאונד, נותנת לחלק מהקטעים טוויסט של שיאים לא צפויים. גם אם לא הכל מושלם כאן, אתם חייבים לעצמכם את האלבום הזה.

סבסטיאן שולר, "Happiness" (יבוא)

גם קרן אן מגיעה מצרפת וזה כל כך מורגש עד שקשה להאמין כי נולדה בישראל. קשה להאמין גם שקיים מישהו שהשירים העצובים של אן והקול היפה והדומיננטי שלה לא יגעו לו בלב. הפעם, בניגוד ל"ליידי אנד בירד", הפרוייקט שלה עם ברדי ג'והאנסן שהוסיף לה בארץ הרבה מעריצים, מדובר בשירים המבוצעים בצרפתית ובאנגלית עם טווח השפעות שנע בין ג'אז קליל, סרג' גינסבורג ונגיעות של קאנטרי, כמעט וללא אלקטרוניקה.

מצב הרוח השונה הנשקף מהקטעים משקף אולי את העובדה שנכתבו בזמנים שונים בצרפת ובניו יורק, עובדה שמסבירה גם מדוע יש כאן שיר וולווט אנדרגראונדי על צ'לסי. אן היא כשרון ענק שיכול להעיד על כך שייתכן וגדלים אצלנו גם ברגע זה מוזיקאים בקנה מידה עולמי שיאבדו עם השנים והמציאות הישראלית כל קשר למוזיקליות ראויה. ייתכן והפתרון, כמו במקרה של אן, הוא לאתר ילדים מוכשרים ולהטיס אותם לתקופה של כמה שנים לצרפת. למי שדואג, השפעות ים תיכוניות הם יוכלו לספוג גם שם.

קרן אן, "Nolita" (הליקון)