לפני שכותבים על חוסר במילים, צריך לשקול מילים. אפשר לטעון כי גיליון מס. 157 של מגזין האמנות "סטודיו" הוא מעין הרהור מתמשך שכזה, שבמוקדו - כיליון. אפשר להרים אותו מהדוכן ולדפדף בו בלי להרגיש מחסור חמור באוצר המילים הבלתי שימושיות, ואז נגלה שניתן ליהנות רק מעצם האפשרות לבקר בחלל, שלזמן ממושך נמנעה אליו הכניסה על ידי ביצורים של טקסט בלתי ניתנים למעבר, אטומים במלט אליטיסטי וצבועים בלבן אריסטוקרטי מיושן הבוהק בעיוורונו.
להזכירכם, מדובר בביקורת בנימה חיובית, ולכן זו הכללה המתייחסת לכל גיליונות "סטודיו" עד כה. חוסר הקריאות והנוקשות האקדמאית שהמגזין כפה על עצמו לפני כניסתה של העורכת החדשה, יעל ברגשטיין, כבר מזמן הפכו לקלישאה. אי היכולת לקרוא את "סטודיו" הפכה לסימן היכר ידידותי, ואולי אפילו לסטאטוס נחשק, בעיקר בקרב אלה המבקשים להחריב את מחסומי השפה והבידוד של שדה האמנות, ולהחזירו אל הרחובות מהם הוא ניזון. אל האנשים בקרבם הוא נוצר.
היותו של "סטודיו" מגזין האמנות הישראלי הנחשב היחיד, השורד בהתמדה מרשימה היכן שכה רבים לפניו חדלו להתקיים, היא עובדה שרק מחריפה את הפער בין האמנות לדרכי ייצוגה בשוק המקומי. קיומו של "סטודיו" כמגדל שן ערטילאי, אפל ורחפני באוקיינוסים חשוכים של דממה דקה, הגיע לקצו (גם אם באופן זמני) בגיליון המיוחד והמורבידי בעל הכותרת הכנה והקרה "מדמה מוות".
כל הוודו הזה
דימויי המוות החוזרים תדיר בין שישים עמודי הגיליון הנוכחי, על צורות ההתבטאות המרובות, השונות כל כך, המרוחקות והמנוגדות זו לזו (באלימות פנימית מתפרצת או בהפניית גב אדישה), שייכים כולם למחוזות התמונה הקפואה. הטקסט המבקש להתנסח באמצעות תמונות ספוגות תודעת מוות, הוא רגשי ואינטואטיבי כמעט לחלוטין. הפרשנות היא אישית ומיידית. בין אם מדובר בחיוניות שהותססה על סף הכיליון כגון בעבודותיו המרשימות של אנדרה תומקינס, או במבט המצמית והמרתק המשתקף בפרטים מתוך "יותם", עבודת מוזוליאום שיצר גדעון רכטמן במוזיאון הרצליה (בשנת 2000) לבנו המת. הגיליון מבקש לגעת בפולחנים השונים הנובעים מהמעבר מעולם החיים אל ממלכת המוות. מלבד אותה טקסיות אינדיבידואלית של האמן המתמודד עם האין (הצילום מזעזע הנפשות של א.א. ברונסון, של חברו שעתיים לאחר פטירתו, צילומי העטיפה של ג'וני ווינטר), בגיליון יש נטייה ברורה אל מסורות קהילתיות קדומות (וודו אפריקני בראי גרמני אקס-קולוניאליסטי, דיבוק מזרח אירופאי במראה תיאטרון הבמה של שנות העשרים), כמו גם מיתולוגיות מקומיות ממוצאות (פריימים מתוך הדי.וי.די של זהר ארגוב, פריימים מתוך סרטו היחיד של בנימין חיים ז"ל "הבננה השחורה", דיוקן זאב ז'בוטינסקי בחימר של יצחק דנצינגר).
"מדמה מוות" אינו מציע נחמה לקוראיו. חוסר האחידות הרעיונית והטכנית של העבודות השונות המוצגות בין דפיו של גיליון זה - המתפקד כחלל גלריה בעלת שני מימדים - מביא לפערים קשים בניסיון לקיים רצף רעיוני מתפתח. אך כפי שצוין קודם, כוחו נעוץ בהתעסקות בפחד הבסיסי והראשוני ביותר בעולם המושגים האנושי, ולכן הבחירה לוותר מראש על הניסיונות המילוליים להקיפו ולהגדירו היא מהאמיצות, המבורכות והראויות יותר להערכה שנעשו ב"סטודיו" מאז הקמתו. הביקורות הקשות מצד ותיקי ממסד על המהלך יוצא הדופן והנחשק הזה, לא רק מתאזנות עם התגובות החיוביות שהוא מעורר (על אף תכניו הקשים ומעוררי המחלוקת) אלא מטשטשות תחת ידיהם של אלה, המחפשים להזין אותו שדה אמנות תחום ומגודר בחומרים חדשים וצורות הבעה מקוריות.