אתה ג'אנקי או שאתה סתם צריך ניתוח להרמת עפעפיים?

"לסיכום, אני מעביר הלאה את אחת מאותן פנינות החוכמה המיוחדות שלי כמו 'תמיד תשתמש במזמרת עופות בשביל לקטוע אצבעות' - 'לעולם אל תשתתף בתפקיד פסיבי או אקטיבי בכל סוג של ירי למטרה, או משהו קרוב לזה, או בזריקת סכינים או משהו דומה לזה. אם כמשקיף מהצד, תמיד תנסה למנוע את זה"
(מתוך מכתב מאת וויליאם בורוז לאלן גינזברג, 7 בפברואר 1955)

מישהו שאני מכיר מספר לי שהוא חווה את מה שנמצא בקצה מסלול הג'אנק הנרקוטי. "ומה המסקנה?", אני שואל אותו. "שאני מאמין לבורוז שהוא באמת לא זוכר את עצמו כותב את 'ארוחה עירומה'", הוא עונה. אני, בניגוד אליו, לא האמנתי מעולם לאף מילה של בורוז על מתודת הכתיבה שלו. ולא בגלל שאני מסתמך על אחת מכמה העדויות המפריכות שהוא עצמו נתן במהלך השנים לגבי הצהרה זו. בורוז האיש – שהציטוט שמובא מעל מכיל שתי מסקנות אישיות מאוד מחייו - לא היה בנאדם שמידות מוסר הכתיבו את צעדיו יתר על מידה. הכנסת הערך "גוזמאות" אל מתחת למטריית תכונותיו בוודאי שאינה מצריכה מחשבה שניה. משהו בבהירות התיאורית הפנומנלית שעוטפת בספר מסרים מחודדים כל כך מרמזת על עוררות מוחנית גבוהה ולא על ציפה תודעתית בשעת דמדומי הזיות אופיאטיות. ולא שזה מוריד מיוקרתו. האמנות הסיפורית של בורוז מתבססת על שחזור מצב מנטלי, ובזה הוא היה ספץ. ועל אף כל זאת, גם טיעון זה בסופו של עניין לא יותר מנערם אל הר הגירסאות המיתולוגיות המבקשות להתחקות אחר תהליך לידתו של "ארוחה עירומה", יצירה שאת שמה הגה הקופירייטר הראשי של דור הביט – ג'ק קרואק.

נהוג לספור את קרואק ואלן גינזברג ראשונים, אחריהם את גרגורי קורסו וניל קאסדי, ואם ממש מתעקשים, ניתן לצרף אל הדבוקה הספרותית המצליחה של הסצנה הפרה-היפית גם את לורנס פרלינגטי. אחריהם בדרך כלל פולשים כבר לתחומים נוספים ומצביעים על ג'קסון פולוק ותלוניוס מונק. נו מילא. הם אכן היו פופולריים הרבה יותר, ולו רק בגלל שהאמת הפנימית שלהם ניסרה קונבציות מסורתיות בכלי עבודה קהים יותר. בורוז נדחק לשולי הפרסום לא רק מפאת גילו המבוגר יחסית. גם בתוך המעגל הקטן הזה הוא חי כחיה חריגה שחריגותה ניזונה ממערכת הנקה תלת ראשית. קודם כל הוא היה האינטלקטואל היחיד בתוך המילייה. שנית, הוא סבל ונהנה מיצר התמכרות חסר שובע לנרקוטיקה, ושלישית, הוא היה ביסקסואל. הפרמטר ההשכלתי מוצה בכתביו בקריצות חצופות למסורת הספרותית וההגותית. הפרמטרים האחרונים בראו עולם דימויים קיצוני בכל קנה מידה. ב"ארוחה עירומה", ספרו החשוב ביותר של בורוז שיצא ב-1959, הוא מערבב עם מיקסר רב עוצמה את שלושת האהבות הגדולות שקרעו לגזרים את ישותו - ידע, סמים ומין פרוורטי – ביטויים של שליטה וכוח שתפסו נדבך מרכזי בעבודתו.

כשם שבורוז טוען כי הספר הינו לא יותר ממדריך למשתמש להרחבת מפלסי החוויה הקיומית, כך גם רשימה זו אינה יכולה להיות יותר מסט של הוראות הפעלה מומלצות לטקסט עצמו. בגדול, הספר ממקם את הג'אנקי (כמטאפורה לכל סוג של התמכרות) על הרצף האבולוציוני של המין האנושי לא מנקודת מבט חומלת, כי אם גאה, שיורה חיצים ארסיים בכיוון כל מה שמכוער בעיני בורוז בחברה האמריקאית, שכמו מודרניסטים רבים תלה את אשמתה הגדולה ביחסי התלות שהיא רוצה לכפות על האינדיבידואל. זהו אחד מהספרים הסובייקטיביים ביותר שקראתי מעודי. סובייקטיבי בדרך שבה תחושת חופש השיוט של הקורא היא חסרת גבולות, באופן שבו החוויה האינטראקטיבית עם הכתוב היא פרסונלית ב-פ' רבתי ומהדהדת בגלים גם זמן רב לאחר תום הקריאה.

מילה טובה מגיעה למתרגם אהוד תגרי ולהוצאת שדוריאן, שעשו צעדים גדולים ואמיצים בשדה מוקשים שרבים נמנעו מלדרוך בו עד היום. משום מה איזשהו קול אומר לי כי זה אך סמלי שהעיתוי גובל בסגירת מפעל התרגום של יורם ברונובסקי.