האמת - ציפיתי ליותר גרוע. זו השורה התחתונה והדבר הכי טוב שאפשר להגיד על "אלקטרה". בספין-אוף לזוועתון של השנה שעברה, "דרדוויל", חוזרת דמותה של ג'ניפר גארנר לחיים. אלקטרה היא לוחמת מיתית עם יכולת לראות את העתיד (דקה קדימה, אבל בכל זאת) שאומנה על ידי מסדר מסתורי שתפקידו להגן על האיזון בין הטוב לרע (או סום שיט לייק דאט). בתכל'ס היא משמשת כרוצחת שכירה ואפילו יש לה אייג'נט שסוגר לה את העסקאות. החיים אלימים - ויפים. הבעיה מתחילה כשמסדר מרושע זומם על ילדונת מחוצ'קנת שאמורה להיות ה-דבר הבא בתחום של הפייטרים המסתוריים, ואלקטרה, שבכלל נשלחה לרצוח אותה ואת אביה (גוראן ויסניץ', ד"ר קובאץ' החתיך מ-ER), לוקחת אותם תחת חסותה. בדרך היא מתמודדת עם ההיסטוריה האפלה שלה ולומדת על מורכבות החיים. מאמם.
אבי ארד, הייצוא המצטיין שלנו לממלכת הפלסטיק, ממשיך לרענן את האבק ממרתפי חברת הקומיקס מארוול, ולהחיות דמויות שלא ראויות לכך. הפיכתו של "בלייד" לטרילוגיה (השנה יצא השלישי), "דרדוויל" ו"אלקטרה" - בתו החורגת של האחרון, הם דוגמאות מצוינות לחוברות שצריכות להצהיב במגירות המיטה של צרכני קומיקס מחוצ'קנים. עונת המלפפונים של הוליווד מולידה בכל שנה סרטים כאלה - סרטי הקיץ המפוצצים גוועו עם השלכת, סרטי הסתיו-חורף האיכותיים שקורצים לאוסקר כבר יצאו והתפר הגשום בין שלהי החורף לתחילת האביב הוא תורם של הקומדיות בדולר, הדרמות הקטנות וגם של סרטי אקשן, אבל כאלה שהאולפנים חוששים שלא יוכלו להתמודד מול הבלוקבסטרים של הקיץ. הגיע הזמן להוציא אותם במאי-אוגוסט, ולתת לקהל להחליט בעצמו. ואקום האקשן על המסכים אינו מהווה שיקול עבור חובבי קולנוע. לראיה, "אלקטרה" עומד כרגע על הכנסות של 24 מיליון דולר בארה"ב. פלופ עצום, בעיקר יחסית להפצתו הרחבה.
זוד איז דוד
קשה להבין מה אנשים מוצאים בג'ניפר גארנר. אכן, כוסית-על, חיוך הורס והשפתיים הכי מוצצות מאז תמי בן עמי. ואולי היא ביצ' קשוחה ב"זהות בדויה". אבל קשה לי לזכור הופעה קולנועית אחת שלה, שלא עשתה לי חשק להוריד לה כאפה. ב"פתאום 30", שיצא בקיץ האחרון, היא עשתה את התפקיד של טום הנקס ב"ביג", רק בתוספת תבלין של פיגור שכלי מתקדם, ב"דרדוויל" היא אמנם האפילה על בן אפלק (יעני, האפליקה), אבל היי, זה ממש לא חוכמה. ב"אלקטרה" היא מגדישה את סאת החיוורון, כשבמקום להיות נקבה רצחנית היא מתרגמת את כוריאוגרפיית הקרב שבה הודרכה לתרגול ראשון בשיעור בלט, בין פלייה לרלווה - והכל תוך שינון טקסטים למאותגרים-בינתית ("אל תדאג, המוות לא כזה גרוע. אני מתתי פעם"). גארנר צריכה להיות יקירת ה"ראזיס", פרסי הקונטרה לאוסקר. חבל רק על טרנס סטאמפ, השחקן הוותיק והמוכשר, שבדמות המשנה הדבילית של הפטרון הקשוח ממשיך לבזות את עצמו. בסוף, מי בכלל יזכור את הופעת הקאלט שלו בסרט מבוסס-קומיקס אחר, כאחת הדמויות הגדולות שנעשו בז'אנר ג'נרל זוד ב"סופרמן 2".
רוב באומן, במאי טלוויזיה לשעבר שעושה בשנים האחרונות את דרכו בבטחה להיכל הג'אנק של הוליווד (מישהו זוכר את "שלטון האש"?) מכניס לבלנדר של "אלקטרה" בליל משומש של גניבת אפקטים והשפעות ("מטריקס", "מלחמת הכוכבים", "מורטל קומבאט" ועוד) ומכסה אותו בתסריט מופרך ובשחקנים מדרג ז'. את הפלוסים ניתן למצוא בכמה סיקוונסים חביבים של קרבות יער משודרגים (יחסית לסרט, כמובן); בחבורת הנינג'ות הרצחניות שמנסה לעשות גאנג-באנג על אלקטרה באמצעות טלפורטציה, נשימות-מוות וקעקועים שנהפכים לחיות רצחניות; ובתלבושת הגזירים האדומים שמכסה את הפרונט המשובח של גארנר, שכנראה נלקחה ורוטשה מהמחסן של קלי לה-ברוק. המינוס הגדול, עם זאת, הוא ש(שוב) לא הצליחו לייצר בהוליווד את המוצר הכה-מתבקש: גיבורת אקשן.